מהו טבע- ספר ב' פרק א'
עמ' 43, ספר ב' פרק א'-
העולם מתחלק ל-2:
- דברים שהם על פי הטבע- בעלי חיים, צמחים ויסודות (כמו חי, צומח, דומם). לשלושתם יש מניע פנימי לתנועה ושינוי, עיקרון התנועה שלהם נמצא בתוך עצמם. עיקרון השינוי גלום בתוך עצמם והם לא צריכים משהו חיצוני שיניע או ישנה אותם.
- דברים שאינם על פי הטבע- לדברים המלאכותיים אין דחף טבוע בהם של שינוי.
מיטה כמוצר עשוי עץ, היא בעלת כל עקרונות השינוי שחלים על העץ (לדוגמא: נופלת למטה כשעוזבים אותה באוויר), אולם מצד היותה מיטה, אין לה דחף מועד לשינוי, כדי שישתנה צריכה להיות פעולה של סוכן חיצוני.
עמ' 193 a1 עמ' 44 בספר של הספריה- תשובה לספקים- מבחינת אריסטו עדות החושים היא דבר שניתן לחקור אותו. הוא לא חושב שמוטלת עליו חובה להוכיח שהטבע קיים (בניגוד לשד המתעתע של דקארט).
4 הסיבות- מהו השינוי? ספר ב' פרק ג' עמ' 49
הכוונה היא לסיבה ביחסי סיבה ותוצאה- הוא המרכיב הבסיסי של חוויות בזמן.
הסיבה היא ה"משום מה" של הדברים- התבססות על הוגים קודמים בעמ' 50.
לכל דבר יש יותר מסיבה אחת, למשל, סיבה אחת להיות פסל הוא אמנות הפיסול והשני הוא הנחושת.
- סיבה חומרית- מה שממנו מורכבים החלקים. הסיבה של הפסל זה החומר שהוא עשוי ממנו (הנחושת).
- סיבה צורנית- מה ההגדרה של הדבר, הצורה של הדבר שגורמת לדבר להיות ההגדרה שלו. הפסל הוא פסל בגלל הצורה שהייתה בראש של המפסל שאותה לבשה הנחושת.
- סיבה פועלת- מהיכן ראשית התנועה, השינוי והמנוחה. הפסל שפיסל את הפסל (לא הגילוף, האיש המפסל עצמו).
- סיבה תכליתית- הטלוס (כמו טלאולוגיה). במוצרים מלאכותיים חומריים הסיבה התכליתית תהיה דומה לסיבה הצורנית.
תכליתיות בטבע- ספר ב' פרק ח'
יש קשר כלשהו בין תכלית לטבע. אם "טבע" אז "תכלית". הכרח הוא סדר שחייב להיות כפי שהוא, שאינו מכוון למטרה/לסיבה אחרת או מתכוון להיות משהו אחר.- עמ' 63, ספר ב' פרק ח'
דברים הם או תכליתיים או הכרחיים.
- ההצגה של העמדה שאריסטו לא מסכים איתה- הטבע הוא הכרחי ולא תכליתי:
איך צריך להיראות עולם הכרחי?
תכנון תבוני- שיניים טובות כל כך במה שהן עושות שקשה להאמין שזה מקרי, ולכן זה הכרחי.
אם משהו קורה פעם אחת (גשם בקיץ) זה מקרי, אם זה קורה הרבה (גשם בחורף) זה הכרחי.
אריסטו לא מסכים עם הרעיון שהטבע הוא הכרחי ולא תכליתי.
- ההפרכה של הרעיון- דברים הם מתוך תכלית ולא הכרחיים:
- הדברים הטבעיים חוזרים על עצמם, מלבד ליוצאי דופן הם מתנהגים יחסית בצורה קבועה. דברים רפטיטיביים הם תכליתיים, אחרת הם לא היו חוזרים על עצמם. אם יש שני דברים שקורים אחד אחרי השני, הדבר החשוב באמת הוא הדבר המאוחר, כי כל דבר מכוון למען משהו.
- טענה על האנאלוגיה בין אומנות לטבע- האומנות משלימה את הטבע או מחקה אותו. האומנות עושה את הצעדים הראשונים כדי שתצא התוצאה, באותה הדרך הטבע פועל למען התוצאה. הגשם יורד למען שהתבואה תגדל. (עמ' 64-65, ספר ב' פרק ח'). יש בטבע הרבה דברים שדומים למלאכה ולכן גם להם יש תכלית- רואים את זה בחיות, בקורי עכביש (למה שהעכביש יעשה את כל הצורה אם זה לא רציונאלי ואם זה לא משמש תכלית מסוימת?) ובצמחים, בעצי פרי (למה שיהיו עלים מעל הפירות אם לא כדי לסוכך עליהם מהשמש?). (עמ' 65, ספר ב' פרק ח').
- הרעיון של טעות מייצג את התופעה, כי זה מניח שזה לא הגיע ליעד שלו, לצורה ולתכלית שלו, וזה יוצא דופן, כלומר שזה אומר שלכל שאר הדברים יש יעד ותכלית. דברים פגומים הם פגומים כי אנחנו יודעים שהם לא משיגים את התכלית שלהם. הוא מגדיר את התכלית כמה שהדברים קיימים למענם (לרוב זה היגיון של מה התכלית המתקבלת על הדעת). (עמ' 65, ספר ב' פרק ח').
- מקריות יכולה לייצר תוצאות טובות ושליליות, והיא לא תקרה אם יש סדירות בדבר. מזל- כשיש פעולה של סוכן מאחורי המקרה עם כוונות. סדירות היא מאפיין של הטבע, היא דבר תכליתי, ולכן הטבע הוא דבר תכליתי- תמיד אם נשתול זרע של ברוש, אם ציפור לא אכלה אותו יגדל ממנו ברוש.





