- האמיצים הם הטובים (והפחדנים הם הגרועים).
- הנאה היה הטוב.
ההפרכה של סוקרטס:
- הטובים טובים מכיוון שיש בהם את הטוב
- לעיתים הפחדנים מרגישים יותר הנאה מהאמיצים (לדוגמא, כאשר האויב נסוג).
הגרועים (הפחדנים) הופכים טובים יותר מהטובים (מהאמיצים) מכיוון שיש בהם יותר מן הטוב (הנאה) כאשר הם פועלים באופן גרוע (פחדני). *סתירה!*
הטוב, הרע והמסודר:
קליקלס נותן עמדה שנייה, שחלק מההנאות טובות וחלק מההנאות רעות. סוקרטס אומר שהקריטריון להפרדה בין הנאות טובות לרעות הן המידה בהן הן מועילות, כלומר. הנאה טובה=מועילה, הנאה רעה=לא מועילה.
סוקרטס אומר שלהגיד שבניתי בית מוצלח אומר שהבית מסודר בצורה נכונה, וכשעושים מלאכה עם אי-סדר, היא תהיה פגומה. בגוף שלנו זה אותו הדבר. סדרי הגוף הם "בריאות".
הנשמה היא אותו הדבר, היא תהיה מוצלחת ובמצב טוב אם היא נשמה שיש בה סדר ופועלת היטב. מהו סדר ותיקון בנשמה? נשמה בה אין תשוקות פרועות שגורמות לחוסר סדר, כלומר, סדר בנשמה היא מתינות. לכן הנאות טובות הן הנאות שגורמות לסדר פנימי בנשמה.
כאן סוקרטס מפר את הקונספציה של אושר שאומרת שצריך להיות חופשיים, להתעלם משיקולים של צדק ולחיות חיים טובים בצורה אחרת. הוא מוכיח שאם אתה לא מכפיף את תשוקותיך לסדר פנימי, אתה לא יכול להיות מאושר, כי הנשמה שלך לא תהיה טובה.
פיידון
הפילוסופיה כאימון לקראת המוות
"שאר האנשים אינם יודעים שכל אלה העוסקים כהלכה בפילוסופיה שוקדים על דבר זה בלבד, למות ולהיות מתים."
"מוות אינו אלא היפרדות של הנפש מהגוף, ולהיות מת הוא כשהגוף הופרד מהנפש ונמצא כשהוא לעצמו, והנפש נפרדה מהגוף ונמצאת כשהיא לעצמה."
הפילוסוף מנסה להשיג ידע, אבל אנחנו משיגים ותופסים את הידע על האמת לא בעזרת הגוף, אלא בעזרת הנפש. עולם המחשבה הוא יותר יציב ורלוונטי מאשר העולם הנתפס ע"י החושים: "אימתי תופסת הנשמה את האמת? שאם היא מנסה לעיין בדבר מה בעזרת הגוף, הרי ברור שהוא מרמה אותה… ואם באיזו דרך שהיא מתברר לה דבר מן הדברים, כלום לא תהא זאת דרך המחשבה?"
כשאנחנו מחוברים לגוף הוא כל הזמן דורש דברים ומבלבל אותנו לגבי דברים כמו טוב ורע כי הוא חווה הנאה וכאב, ולכן אנחנו נמשכים להנאה ומתרחקים מכאבים, למרות שיש גם כאב טוב והנאות רעות.
אידאות- הטוב כשלעצמו, הצודק כשלעצמו. יש אפיון שלילי של האידאות- אי אפשר לראות אותם. אף אחד לא באמת יודע מה זה אידאות. הצדק שונה מהפעולה הצודקת. הצדק כשלעצמו עומד ביחס סיבתי לפעולה הצודקת. יש ביניהם קשר.
- לא יכולים להיראות למישהו הפוכים ממה שהם.
- עומדים בקשר סיבתי עם הדברים בעולם.
- הם הקריטריונים למה קרוי בעולם האמיתי על שמם.
הפילוסוף מחפש את הסטנדרטים האלו שלפיהם יוכל לשפוט את הדברים בעולם, אך אי אפשר לתפוס אותם בעזרת הגוף, אלא רק בדרך הטהורה ביותר, של לגשת לכל דבר בכוח המחשבה בלבד. ככל שהפילוסוף יכול לפרוש מגופו, כך יתאפשר לו לקנות יותר אמת ותבונה.
"מתברר אפוא בדברים אלה שהפילוסוף מחלץ את נשמתו ככל אשר יוכל משיתופו של הגוף, שלא כשאר בני האדם"
"כך שאין זה סימן מספק, כאשר תראה אדם מתעצב מכך שהוא עומד למות, שהוא לא היה אוהב ידע (פילוסוף) אלא אוהב גוף? ואותו אדם הוא כנראה אוהב כסף ואוהב כבוד"- זו אמירה הרבה יותר קיצוני מהאמירות הקודמות. רק הפילוסוף הוא אדיב, אמיץ, מתון וישר. נראה שאם האנשים אינם פילוסופים, הם חושבים שמוות הוא אחד הדברים הרעים ביותר, אך יש אנשים שעומדים בגבורה מול המוות. האנשים הללו מתמודדים עם המוות רק כי הם מפחדים מרעה אחרת יותר. אם התפיסה שלך היא לא פילוסופים של אין שום דבר לאהוב בגוף שלנו, אתה אמיץ מתוך פחד. באותה המידה, אם אתה מתון רק כדי להשיג הנאות בהמשך, אתה מתון מתוך נהנתנות. רק הפילוסוף הוא מתון כי הוא מזלזל בהנאות. לאנשים שיש להם סגולות לא מתוך מקום פילוסופי, יש להם את אותן התכונות בדרגה ירודה יותר מהפילוסוף. הפילוסופיה היא לא סוג של סקרנות במובן הזה, אלא סוג של תשוקה מסוג אחר משאר התשוקות, וזו התשוקה לידע. אם יש לך תשוקה כזו, זה מונע ממך שתהיינה לך תשוקות גדולות אחרות הנובעות מהגוף. התשוקה הפילוסופית היא התשוקה האותנטית היחידה שלנו.





