הערות על העבודות הקטנות – לא לספר סיפור, להגדיר רק את הטיעון הפילוסופי בלי "הוא ענה"/"הוא אמר". הנחות, מה המסקנה ואיך זה מוביל לזה.
חשוב בפיידון – תורת ההיזכרות, תורת האידאות, הדברים כשלעצמם.
נושא הדיאלוג:
סוקרטס מנסה לשכנע את חבריו לא להיות עצובים על מותו לפני הוצאתו למוות. הוא מדבר על הנשמה, מה קורה לה בפגישה עם המוות, החלוקה שבין גוף לנפש, תורת האידאות, תורת ההיזכרות ואתיקה- איך צריך לחיות את החיים, האם האדם צריך להיות פילוסוף וכו'.
4 דיאלוגים שעוסקים ביום מותו של סוקרטס: אותיפרון, אפולוגיה, קריטון (לא קראנו- מה היחס הנכון לחוקי המדינה (חובה לציית לחוקים), מה סוקרטס צריך לעשות כשקריטון מנסה להבריח אותו מהכלא) ופיידון.
אפלטון לא נמצא בטקס המוות של סוקרטס, כי הוא היה חולה, אז הוא מספר את זה מפיו של פיידון שמספר את הסיפור לחיקרטס, פילוסוף פיתגוראי. הדיאלוג הזה נמצא בין השלב של ייחוס הכתוב לדעותיו של סוקרטס לשלב של ייחוס הכתוב לדעותיו של אפלטון.
המשתתפים: קריטון, קבס וסימיאס מתביי ועוד כל מיני תלמידים של סוקרטס.
שאיפה למוות:
התאבדות היא כפירה באלים, כי אנחנו הקניין של האלים ולכן לא החלטתנו אם נמות או לא, כמו שאם עבד היה הורג את עצמו היית כועס עליו לו היית יכול. זה לא באחריותנו.
החשש מכיליון הנשמה- התהוות מהפכים+היזכרות:
חייו של הפילוסוף הם הכנה למוות, כי המטרה של הפילוסוף היא להתרכז בנשמה, כי פילוסופיה היא על טהרת התבונה והחושים רק מפריעים. אם אתה נהנה כל חייך אתה מצמיד את הנשמה לגוף, ואם אתה חי חיים סגפניים יותר, אתה משחרר ביניהם. אם חיים בעולם הזה הם חיים שמטמאים את הנשמה, ופילוסופיה היא לא רק תרגיל אינטלקטואלי, אלא גם משהו שמטהר את הנשמה, אז הפילוסופיה היא מה שעוזרת לנו להפריד בין הנשמה לגוף.
מה קורה אם הנשמה מתפזרת ברגע שאנחנו מתים, במה זה עוזר לנו ששחררנו את הנשמה שלנו מהגוף עם פילוסופיה.
טיעון ההתהוות מהפכים- כל דבר נוצר ממה שהפוך לו.
אם מתברר שהחיים מתהווים רק מהמתים, הוכח שהנשמה חייבת להישאר, כי המתים משאירים את נשמותיהם לחיים. יש שני סוגי התהוות ואם המתים נוצרים מהחיים, החיים נוצרים מהמתים. הוכח שהנשמות שורדות את המוות.
"סוקרטס מבקש להראות שלנשמה יש קיום ללא חיים של הגוף. לצורך כך הוא מנסה להראות כיצד כל הדברים מתהווים מתוך ההפכים שלהם לשני הכיוונים במטרה להוכיח שהנשמות יכולות להתקיים גם ללא חיים. הוא מראה שורה של דוגמאות שמהן הוא מסיק באופן אנאלוגי שכל הדברים מתהווים מתוך הפכיהם, וכן המוות והחיים שמתהווים אחד מהשני, לכן גם המצב ההפוך מתקיים והחיים מתהווים מתוך המוות."
טיעון ההיזכרות- נשמות יכולות להתקיים ללא הגוף. הנשמה קודמת לגוף, אך האם היא נשארת אחרי הגוף? הטיעון הזה לא מראה לנו שהנשמה מתקיימת אחרי החיים. הוא מראה את זה שהיא כן מתקיימת לפי טיעון הפשטות והמורכבות.
החשש מהמשכיות הנשמה- פשטות ומורכבות:
מה שמורכב ומתפרק אינו נצחי. יופי, למשל, הוא דבר נצחי, הוא פשוט. הדברים הפשוטים לא נתפסים לחושים ומה שמורכב יש לו כיליון, כמו הגוף, והוא בלתי נתפס ע"י החושים, הדברים "כשלעצמם". הנשמה לא עשויה מחלקים, היא אלוהים כי היא שולטת בגוף כמו שהאל שולט באדם והיא לא נתפסת ע"י החושים, מכאן שהיא שורדת ואינה מתפרקת לעולם.
סימיאס מעלה אנאלוגיה מתחרה ל"יפה" ו"הדברים הפשוטים", אנאלוגיית ההרמוניה.
הרמוניה והמעיל האחרון:
ההרמוניה היא דבר יפה, אבל לא נראה. בהתפרקות הכלי ההרמוניה גם היא נעלמת.
קביס מסכים שהנשמה נשארת אחרי הגוף וקיימת אחרי הגוף, אבל יכול להיות שהיא לא נשארת לנצח, אלא פשוט מאריכה חיים יותר מהגוף, כמו מעילים של חייט, שהחייט מאריך חיים יותר מהמעיל, אבל כשהוא מייצר את המעיל האחרון בחייו, במקרה הזה המעיל מאריך חיים יותר מהחייט. גם אם הנשמה מתמידה, היא לא מתמידה לנצח.
תשובתו של סוקרטס לסימיאס הוא שהאנאלוגיה לא טובה בטיעון ההיזכרות או ההרמוניה.
הזכרות או הרמוניה- תבחר!
סוקרטס אומר לסימיאס שאי אפשר להחזיק בשתי תורות סותרות. תפיסה שהנשמה היא הרמוניה ותורת ההיזכרות הן סותרות:
- ההרמוניה לא הייתה קיימת טרם נוצר הגוף.
- תורת ההיזכרות דורשת שהנשמה קדמה לגוף.
סימיאס אומר שהוא מעדיף את תורת ההיזכרות על פני האנאלוגיה שהוא שלף.
ביוגרפיה רוחנית קצרה
הוא קרא שהשכל מסדר את הכול, ומשם הגיע לתורת האידאות. יש כאן טיעון למה הקשר בין הנשמה לאידאת החיים מוכיח שהנשמה חייבת להיות נצחית ואז עובר לספר מיתוס ובסוף יציאה חזרה לסיפור המסגרת ומתואר רגע מותו של סוקרטס. המיתוס עולה כשסוקרטס מדבר על הנשמה.
האתיקה בדיאלוג אומרת שבגלל שהנשמה משליכה הלאה ויש לכך משמעות לחיים הבאים, חשוב לחיות חיים פילוסופיים כדי לשחרר את הנשמה מהגוף, כדי לא לחזור לחיות עוד חיים.
טיעון ההיזכרות
במנון- הסגולה הטובה לא יכולה להיות מוגדרת אבל אפשר לבדוק אם היא נלמדת או נרכשת. סוקרטס אומר שהנשמות חיות אינסוף גילגולים ובחיים האלה באות אלינו סברות שהופכות לידיעה שנראית כלמידה, אך היא למעשה היזכרות מחיים קודמים. סוקרטס מלמד את אחד העבדים של מנון משהו בגיאומטריה והוא מצליח לפתור תרגיל, אז כך הוכח שהוא נזכר במשהו.
ההגדרה של זכירה: כשאדם רואה או שומע דבר מה ויכיר אגב כך לא רק את הדבר ההוא בלבד, אלא דבר אחר
