סימיאס טוען שאפשר באותה המידה להגיד שההרמוניה של נגינת הקתרוס היא בלתי נראית, והקתרוס הוא נבל ומיתר "גופניים" נראים, ואי אפשר להגיד שכשנשבר הקתרוס, ההרמוניה ממשיכה להתקיים.
קביס אומר שאין לו ספק שיש בנשמה יותר כוח מבגוף, אבל להגיד שזה הגיוני שהגוף מתכלה לפני הנפש זה בעייתי, כי באותה המידה אפשר להגיד שאורג לא מת, ולהביא לראייה בגד שארג, משום שהיות ובני אדם מחזיקים מעמד יותר מבגדים, והיות ובגד הוא יותר חלש ומאריך פחות ימים, ברור שאם הבגד עדיין קיים, גם האדם עדיין שלם. האורג ארג הרבה בגדים וכולם החזיקו פחות זמן ממנו, חוץ מהאחרון. ההמשלה על הנשמה והגוף היא שהנשמה עוברת הרבה גופים, וכולם מתכלים לפניה, חוץ מהגוף האחרון, שאותו הנשמה מקדימה באובדנה. לא ברור שהנשמה היא בת-אלמוות ואין לה כיליון.
נגד טענתו של סימיאס, סוקרטס טוען שאין התאמה בין המשל לנמשל ומעלה שוב את הטענה המוסכמת על כל הנמצאים שהלימוד הוא בעצם זכירה. כמו כן, כטענה שנייה הוא טוען שההרמוניה היא דבר מורכב מהמיתרים ומהצלילים שאין בהם עדיין התאמה. ההרמוניה, שהיא כמו הנשמה לפי טענתו של סימיאס, היא דבר המורכב מהיסודות שנמתחו בגוף הקתרוס. לא ייתכן שההרמוניה הייתה קיימת לפני שהורכב הקתרוס, אלא רק אחרי שהורכב הקתרוס. עם זאת, אם הלימוד הוא בעצם זכירה, זה אומר שהנשמה הייתה קיימת עוד לפני שנולד הגוף, ולכן זה לא אפשרי להאמין בשלוש הטענות הללו ביחד, גם שלא הייתה הרמוניה בנגינת הקתרוס לפני בניית הקתרוס, גם שהלימוד הוא זכירה (מה שמשליך על זה שהייתה נשמה לפני הגוף, והייתה הרמוניה לפני בניית הקתרוס) וגם שההרמוניה היא כמו הנשמה (שזהו משל טוב).
תשובה נוספת היא ההבדל בין הרמוניה לדיס-הרמוניה. *לא בטוח שזה חשוב, אם זה יהיה חשוב, ידברו על זה בשיעור*.
נגד טענתו של קביס, סוקרטס מנסה להוכיח שאין אבדון ומוות חלים על נשמתנו.
גורגיאס
סוקרטס הצליח להפריך את דבריו של גורגיאס בכך ששאל אותו היכן הצדק נכנס בחופש. פולוס אמר שגורגיאס התבייש להגיד שכשאתה מכפיף את עצמך לצדק, אתה מונע מעצמך את ההנאות האנושיות. פולוס אומר שלעשות מה שאנחנו רוצים זה הטוב האנושי.
יש מספר דברים ברמות מימוש רצון:
- דברים הרצויים למען עצמם- בריאות, ממון, חכמה.
- דברים אשר אינם רצויים כלל- חולי, עוני, טיפשות.
- דברים ניטרליים (רצויים רק למען קבוצה 1 אך יכולים להוביל ל-2)- הליכה, הפלגה, ביקור אצל רופא. הם אינם אובייקטים מובהקים של רצון, אך אנחנו עושים אותם לשם האובייקטים המובהקים של הרצון.
סוקרטס מבדיל בין לעשות את מה שרוצים ללעשות דברים שנראה לך. זה שאתה מרגיש חשק לעשות את הדברים בקטגוריה 3, לא אומר שעשית מה שרצית, כי אתה לא רוצה אותם, הם לא אובייקט מובהק של רצון, משום שאם טעית בחישוב- הובלת את עצמך לקטגוריה 2. כך סוקרטס מוכיח שמימוש של הרצון אפשרי רק כשאנחנו מחזיקים באיזשהו ידע.
לא רק שהרודנים והרטוריקנים לא עושים מה שהם רוצים, הם עושים מה שהם רוצים הכי פחות מכל האנשים. מה שמבדיל אותם הוא אי הכפיפות לצדק, משום שהם קובעים מה צודק ומה חוקי. סוג הידע ההכרחי כדי להביא אותנו מקטגוריה 3 לקטגוריה 1 הוא הידע לגבי מהו הצדק. רטוריקנים ורודנים לא מכפיפים עצמם לצדק ולכן הידע שלהם לגבי הצדק הוא פחות משל שאר האנשים.
פולוס נותן את הדוגמא של רודן של עיר עשירה שלפי מה שסוקרטס אומר, הוא אמור להיות הכי פחות מאושר. סוקרטס אומר שזה שיש לנו נטייה להגיד שהוא מאושר לא אומר שהוא באמת מאושר. פולוס מדבר על המקרה של הרודן כמי שעושה עוול ולאחר מכן מונע את הענישה שלו ע"י השתלטות על מערכת הצדק, כלומר, פולוס אומר שסוגי העוול שגורמים לך אושר הם אלו שאתה עושה אותם ואז לא נותן את הדין. סוקרטס מנסה להפריך את זה ואומר שהמצב הכי גרוע לך הוא המצב שפולוס אומר שהוא אידיאלי- לעשות עוול ולא לתת את הדין.
השיחה בין סוקרטס לפולוס- הפרדה בין נאה לטוב:
דברים שנחשבים לטובים- דברים מועילים או יפים.
נאה- מוסרי מבחינת היוונים. יש בזה מימד חיובי ששונה מהמובן המועיל, כמו לא להיות גרגרן. התנהגות נאותה היא מה שעושה אותה למאנצ'.
ספירה של התנהגות חיובית של הג'נטלמן האתונאי. התנהגויותיו הן הנאותות.
