א. מהי אתיקה של מידות טובות ethics) (virtue ובמה היא נבדלת מתוצאתנות ודאונטולוגיה ?
ב. מדוע נאמר שלאתיקה של מידות טובות יש בעיה ביישום?
ג. האם לדעתך זוהי חולשה של הגישה ביחס לגישות אחרות?
א. גישת אתיקה של סגולות טובות, המתוארת בספר "אתיקה ניקומאכית" של אריסטו, חוקרת איזה מין אדם ראוי שנהיה, כלומר שמה דגש על אופיו המוסרי של האדם, וזאת בניגוד לדאונוטולוגיה ולתוצאתנות
שחוקרות מה ראוי לעשות, כלומר שמות דגש על הפעולות המוסריות. בתוקף כך, הגישה מגדירה את מקור הפעולות של האדם והנימוק להן בסגולה הטובה, ,arête אותה יחזיק האדם הראוי. הסגולה הטובה היא "דיספוזיציה לבחירה, הנמצאת באמצע ביחס אלינו, המוגדרת על פי שיקול הגיוני, ושהאדם הנבון היה
מגדירה." כלומר, נטייה המובנית עמוק באישיות לבצע פעולות בצורה הטובה, שהיא איך שהאדם הנבון היה
מבצעה. הסגולה הטובה רצויה כדבר שאדם היה מאחל לעצמו ולילדיו, והיא משולבת בתוך מערך רגשי,
שכלי והתנהגותי רחב, כך שהאדם בעל הסגולה הטובה יעשה עסקים רק עם אנשים בעלי סגולה טובה, חבריו יהיו בעלי סגולה והוא יחנך את ילדיו על פיה, תוך רתיעה מאנשים חסרי סגולה טובה. הסגולה
הטובה שונה מהרגל או נטייה כיוון שהיא מבטאת גם נכונות ומודעות לביצוע פעולה, בניגוד להרגל או נטייה
לפעולה שמתבצעים בחוסר כוונה. בנוסף, הסגולה הטובה נרכשת על ידי אימון בהתנהגות נכונה, ועם הזמן
האימון הופך את הנטייה ליותר מוסרית ומתאימה לסגולה הטובה, שהופכת בתיאוריה לטבע שני לאדם. מכאן, קיים הבדל נוסף בין אתיקה של מידות טובות לדאונטולוגיה של קאנט, והוא שהסגולה הטובה איננה מחייבת התגברות תמידית על הנטייה, לעומת הדאונטולוגיה של קאנט ששוללת נטייה טובה כחלק
מהפעולה המוסרית, ומעריכה פעולה כמוסרית רק אם היא נעשית מתוך חובה וכבוד לחוק.
בנוסף לסגולה הטובה, תורת המידות מתבססת על חוכמה מעשית, שלאחר ניסיון, והיא שמאפשרת את ההגעה אל הסגולה הטובה. החוכמה המעשית, שמתפתחת עם השנים, תלויה בקיומם של רציונליות אינסטרומנטלית באדם, שהיא זיהוי האמצעים הטובים ביותר להשגת המטרה והיכולת להבין את תוצאות מוסריות של מעשים. יתרה מכך, החוכמה המעשית כוללת הבנה של נסיבות, כלומר הבנת היסודות הרלוונטיים מבחינה מוסרית בסיטואציה שנמצאים בה, והיא זו שמכוונת אותנו לתורת האמצע, כלומר פעולה בכל מצב ספציפי במידה הראויה. אם זאת, היא איננה תוצאתנית מעיקרה, כי בתורת המידות חשובה גם דרך ביצוע הפעולה ולא רק החישוב התועלתני התוצאתני, ושונה גם מדרך החשיבה
הדאונטולוגית, בה תהליך ההחלטה לפעולה מוסרית אינו תלוי בניסיון מצטבר והוא א-פריורי.
הבדל נוסף בין התוצאתנות והדאונטולוגיה לבין האתיקה של המידות הטובות, הוא במה שכל תיאוריה מגדירה כטוב העליון. בעוד אצל תיאוריות תוצאתניות כמו התועלתנות של בנת'הם הטוב העליון הוא העונג והעדר הכאב, בתיאוריות דאונטולוגיות כמו של קאנט הטוב העליון הוא הרצון הטוב, ואילו בתיאוריה של המידות הטובות כמו של אריסטו, הטוב העליון הוא האושר, שהוא מעין מימוש מצוין של החיים, או חיים של ברכה. אושר זה, בניגוד לאושר התועלתני (עונג בהעדר כאב,) הוא מושג אובייקטיבי, ולא מימוש רציות
אישיות, כאשר הסגולה הטובה היא חלק ממנו. הבדל ניכר בין התיאוריות בהיבט זה הוא שהעונג והרצון הם דברים שלמים שניתן לקיים בכל פעולה מוסרית וללא תלות באף גורם, בעוד האושר הוא טוב שהאדם שואף אליו כל חייו, ופועל בצורה מוסרית
בזמן שהוא שואף להשיגו, אך לא ניתן להיות מאושר בגיל צעיר.
ב. נאמר על האתיקה של המידות הטובות שיש בעיה ביישום שלה, הנובעת משני נימוקים עיקריים: הליך ברירה מעורפל לפעולה המוסרית וחוסר יכולת להכריע בין סגולות מנוגדות. הבעיה עם הליך הבחירה של
האתיקה של המידות הטובות היא שלא ברור מהו, יתכן שהוא אמור להתבסס על החוכמה מעשית, אך גם היא יחסית מעורפלת בהגדרתה ולא יכולה להכריע הכרעות ברורות או להכווין לשאלות הנכונות, ולכן קשה לדעת מהו המעשה הראוי לעשות בכל סיטואציה. חלק מהקושי נובע מהעניין שהחוכמה המעשית מבוססת ניסיון, שברבים מהמקרים לאנשים פשוט אין אותו, וזאת בניגוד לתיאוריה הדאונטולוגית שמתבססת על עקרונות א-פריוריים. למרות שישנה הכוונה אמורפית של "מה סוקרטס היה עושה," גם היא איננה ברורה
דיה.
האפשרות לקיומן של סגולות מנוגדות, גם היא עלולה להציב קושי על יישום האתיקה של המידות הטובות, וזאת כיוון שגם כאן החוכמה המעשית לא נותנת הכרעה ברורה בעניין, ויתכן ואדם יתקשה להכריע בין
פעולה לפי האומץ לבין פעולה לפי הנדיבות, לדוגמא.
