אדימאנטוס אומר שלמרות שהמדינה היא של השומרים והמנהיגים, הם אינם מאושרים משום שהם לא מפיקים מהמדינה שום טובה, כי אין להם זכות לממש את זכות הקניין באמצעות נתינת מתנות, בניית בית, הכנסת אורחים או לנסוע להנאתם. סוקרטס עונה שהמטרה היא לא שהם יהיו מאושרים, אלא שהמדינה בכללותה תהיה מאושרת ככל האפשר. משל הפסל- כשאנו רוצים לצבוע פסל יפה אנחנו לא צובעים את העיניים, שהן הכי יפות, בצבע הכי יפה, שהוא אדום, אלא דווקא בשחור, משום שלא חשוב לנו שהעיניים לבדן תהיינה יפות- אנחנו מעוניינים שכל הפסל יהיה יפה. השומרים מכוננים את תקנות ואושר המדינה, ולכן צריך לשדל אותם לעשות את עבודתם טוב ככל האפשר ומתוך כך תשגשג המדינה.
תפקידי השומרים
לשמור שהמדינה תהיה לא ענייה ולא עשירה- העושר והעוני משחיתים אנשים, למשל, אם קדר יתעשר, הוא יפסיק לעבוד וייעשה עצלן ורשלן ויהיה קדר גרוע, בעוד אם הוא יהיה עני, הוא יהיה קדר גרוע כי הוא לא יוכל להשיג מכשירים ודברים הדרושים לאומנותו, וכך ילמד את מתלמדיו שיהיו אומנים פחותי-ערך. לכן, גם העוני וגם העושר מנוונים את האומנים ואת מעשי ידיהם.
כיצד תילחם מדינה כזו במדינה עשירה יותר?
1- האנשים יהיו יותר אתלטיים, כי הם לא יהיו עשירים ושמנים כמו במדינה העשירה.
2- מדינה כזו היא בעלת ברית טובה ועדיפה לשיתוף פעולה, כי היא תוותר על אוצרות המדינה שבה נלחמים, וגם כי לוחמיה יהיו טובים יותר.
לשמור שהמדינה לא תהיה גדולה מדי ולא קטנה מדי- אם היא תהיה קטנה מדי, לא תהיה לה משמעות, ואם היא תהיה גדולה מדי היא לא תהיה אחידה. אם השומרים יביאו יותר מדי ילדים, צריך להוציא אותם מהמעמד הזה, ואם יהיה צאצא טוב במעמדות אחרים צריך להכניס אותם למעמד השומרים. באותה הצורה צריך להביא כל אחד שיעסוק בדבר שהוא טוב בו, כדי שהמדינה תצמח להיות אחת ולא רבות.
בכל מקרה, גם אם הדיון מפספס נקודות מסוימות, אם השומרים יחונכו היטב כבעלי המידה הנכונה, הם יבחינו בעניינים החשובים וידעו מה לעשות, כי חינוך טוב מוביל לטבע טוב ולהקמת צאצאים טובים יותר אף מהדור הקודם, ולכן אסור לחדש את החינוך שלהם ולהפר את סדרו, אלא לשמור עליו אחיד ככל הניתן, במיוחד מבחינת המוזיקה והגימנאסטיקה.
בחינוך גם אסור שתהיה עבריינות או משחק של עבריינות, שמחלחל לחינוך.
חקיקה
בנוגע לחוקים של סדרי משטר שמסדירים את הדרך הנכונה להתנהלות במדינה- במדינה רעה לא משנה כמה חוקים כאלו יחוקקו, אין בזה תועלת, ובמדינה טובה אין סיבה לחוקק הרבה חוקים, כי האנשים כבר יפעלו בדרך הנכונה בין אם מתוך מה שנראה להם ובין אם מתוך הלכות החיים שנקבעו קודם. לכן, החוקים היחידים שצריך לחוקק הם החוקים הדתיים של אפולון מדלפוי: ייסוד מקדים, קורבנות, פולחנים, קבורה וכו', שכן איננו בקיאים בהם.
אם המדינה נוסדה בדרך טובה, הטוב של המדינה הוא הסגולה הטובה, ולכן היא חכמה ואמיצת לב ומיושבת בדעתה וצדקת (ארבע הסגולות הטובות המצויות בבני האדם לפי המסורת היוונית).
המדינה החכמה- מדינה חכמה אם היא חכמה בחלק המושל והשולט, משום שאם אזרחיה חכמים במלאכתם היא תיקרא חקלאית או נגרית או משהו דומה, אבל החכמה האמיתית היא של המושלים. אם המדינה מכוננת בהתאם לטבע, כך שהמושלים שלה חכמים, היא כולה חכמה. רק את הידיעות של המושלים ניתן לכנות בשם חכמה.
המדינה אמיצת הלב- מדינה אמיצת לב אם החלק שנלחם ומגן עליה הוא אמיץ, ולא של שאר האזרחים, ולכן המדינה תהיה אמיצת לב רק לפי החלק של השומרים. אומץ הלב המדיני הוא הדעה שנוצרה בחוקי החינוך על ממה צריך לפחד וממה לא.
המדינה המיושבת בדעתה- ישוב הדעת דומה להארמוניה. הוא תקינות והתגברות על הנאות ותשוקות מסוימות. התגברות החלק הטוב בנשמה על החלק הרע בנשמה. במדינה אם החלק הטוב שולט על החלק הרע, אז המדינה מיושבת בדעתה, ואכן בפוליטיאה בעלי התשוקות בני החורין נשלטים ע"י בעלי שיקול הדעת, החינוך והטבע הטוב. על-כן, אפשר להגיד על הפוליטיאה שהיא גוברת על הנאותיה ותשוקותיה. גם השומרים וגם הנתינים יסכימו שזוהי הדרך הנכונה והלך הרוח וההזדהות הזו כמוה כהארמוניה של יישוב הדעת.
בניגוד לאומץ הלב והחכמה, יישוב הדעת של המדינה מתבטא בכל חלקיה ולא רק בחלק אחד ממנה, משום שיישוב הדעת הוא אחדות הדעות לגבי השילוב בין החלק הטוב והחלק הרע של האדם והמדינה וההסכמה לגבי מי ישלוט, גם במדינה וגם בכל אדם לבין עצמו.





