משל הרועה – רועי הצאן לא מבקשים את טובת הצאן, אלא את טובתם וטובת אדוניהם, לכן המושל לא שואף לטובת הצאן, שהוא הנשלטים, אלא לטובתו. כך הצדיק עושה את טובת מושלו ומי שמאושר מכך הוא השליט ולא הצדיק, לכן מקופח הצדיק ונשכר הרשע, כמו בעסקי מסחר ובתשלום מיסים. מבחנה פרטית, כדאי לאדם להיות רשע מאשר להיות צדיק. הרשע המושלם הוא הרודן שיעשה עוולות באופן מושלם ולא ייענש על כך. המגנים את העוול עושים זאת מתוך פחד שייעשה להם. לכן, הצדק הוא תועלתו של החזק יותר, והעוול הוא יתרון ותועלת לעצמו.
כל אומנות מביאה תועלת מיוחדת, אך לכך מצטרפת תועלת השכר שמועילה לאומן. תועלת השכר של השליט היא כסף, כבוד או עונש לכשיסרב. המושלים הטובים לא מושלים עבור כסף או כבוד, שעמם בא גנאי. העונש הגדול ביותר לאדם הוא שישלוט בו מישהו גרוע יותר. באומה של צדיקים, אנשים יתחרו על לא לשלוט, לא על לשלוט.
תראסימאכוס טען שחיי הרשע עולים על חיי הצדיק, כי העוול המוחלט עדיף על הצדקה המוחלטת. הצדקה היא תמימות מובהקת והעוול הוא פיקחות וסגולה טובה, כשאינו מתגלה או כשהוא מוחלט.
– צדיק ירצה להרבות חלקו יותר מרשע, אבל לא יותר מצדיק אחר והרשע ירצה להרבות את חלקו יותר מכולם.
– הרשע הוא נבון וטוב והצדיק איננו.
– בקיאים ירצו להרבות את חלקם יותר מהלא-בקיאים, אבל לא יותר מבקיאים אחרים, בעוד שאינו בקיא ירצה להרבות את חלקו יותר מכולם.
– הבקי חכם וטוב, והוא לא ירצה להרבות חלקו למעלה משל דומהו אבל למעלה ממי שמנוגד לו.
יוצא מכך, שאם הרשע רוצה להרבות את חלקו מעל למי שדומה וגם למי שמנוגד לו, ולכן הרשע דומה לכסיל והצדיק לחכם והטוב.
תרגיל 7- אפלטון/הפוליטיאה א'-ב'
רקע
הדיאלוג מתרחש בפיריאוס, בביתו של פולימארכוס. נמצאים שם אחיו של אפלטון, פולימארכוס- אציל אתונאי צעיר, ואביו קפולוס ותראסימאכוס- מגדולי הסופיסטים.
זקנה
האם הזקנה היא טובה? קפולוס אומר שהזקנה איננה רעה כמו שטוענים, כי היא מאפשרת להתרכז בדברים החשובים באמת, שזה לנהוג בצדיקות- להגיד אמת ולהחזיר דברים לבעליהם. זה אפשרי לו כי יש לו כסף. הוא אומר שכסף זה תנאי הכרחי ולא תנאי מספיק. תנאי נוסף הוא סוג של ציות לחוקים- להגיד אמת ולהחזיר דברים לבעליהם. אם אתה מחזיר דברים לבעליהם עלול לקרות נזק. יש תיקון של העמדה ללהחזיר דברים לבעליהם כשנכון לעשות זאת.
פולימארכוס אומר שצדק הוא לעשות טוב לידידים ורע לאויבים- לתת לכל אחד מה שראוי לו. זה לא תמיד נכון בכל מלאכה ונעדיף שיעזור לנו צדיק רק אם אנחנו לא צריכים אומן אמיתי (כשאנחנו חולים, נעדיף רופא על פני צדיק). לגבי הצדיק טוב לתת לו כסף רק כשאין לו שימוש. המגן הכי טוב שיש הוא זה שיודע את החולשות של הדברים, אז יוצא שהצדיק טוב בלגנוב כמו בלשמור, אבל הצדיק אינו גנב אז יש תיקון חוזר- חבריו של הצדיק הם רק אלו שראויים להיות חבריו ואויביו הם רק אלו שראויים להיות אויבים.
כשצדיק מרע למישהו, הוא מזיק לו, אך אין מצב שבעל אומנות יהפוך את הדבר בו הוא מטפל לגרוע יותר (רופא, סייס), ולכן לא ייתכן שבעל הצדיקות יגרום למישהו להיות רע יותר.
כאן תראסימאכוס מתערב וכולם מבטיחים לשלם לו אם הוא יגיד מהו הצדק והוא אומר שזה תועלתו של החזק. מגיעה דוגמא על מתחרה באולימפיאדה שצריך לאכול הרבה. השאלה היא האם צריך לתת למתחרה אוכל או שכל אחד מאיתנו יאכל הרבה, כמו מה שמועיל לחזק. הוא מבהיר שעמדתו היא תועלתו של השליט, משום שהחזק הוא השליט שתועלתו מתבטאת בחוקי המדינה. סוקרטס מפריך זאת כך:
- צדק הוא לציית לשליט
- צדק הוא מה שמועיל לשליט
- לפעמים שליטים מורים על מה שמזיק להם
- הנחה נסתרת- קיים מושג צדק אחד, אבל שני הצדדים מסכימים על כך אז לא מעיינים בכך)
- לכן, לפעמים חובה לעשות מה שמזיק לשליט- סתירה.
איך אפשר לסתור את הסתירה הזו? אפשר לוותר על אחת ההנחות. קליטופון אומר שהצדק הוא מה שנראה מועיל לשליט (תיקון טענה 2).
תראסימאכוס אמר שהדיון לא אמפירי, ולכן שליטים בהיותם שליטים אף פעם לא טועים. הוא מחליף את הטענה השלישית ב: שליטים לעולם אינם טועים.
כאן מתחיל הדיון בשאלה "מה זה לשלוט".
האנליזה של תראסימכוס לצדק
- 3 תשובות ממהות האומנות- תועלתו של החזק והשליט?
1- מהות האומנות היא לדאוג לחלשים- כל האומנויות הן צורה של משילות, והן עסוקות בתועלת של מי שנשלט. ההיסק הוא שאומנות השליטה עוסקת בתועלת של הנשלטים.
תראסימאכוס מאשים את סוקרטס בילדותיות ובאנאלוגיה לא נכונה.
2- האומנויות מתאפיינות בזה שמלבד שהן מועילות לאחר, כדי שהן יועילו לאומן עצמו הן זקוקות לאומנות ההשתכרות (פותר את בעיית הצאן). לכן ברור שהאומנות עצמה לא מועילה לאומן אלא למישהו אחר. בשליטה השכר הוא הכבוד, הכסף או אי-העונש (העונש הגרוע ביותר הוא שמישהו גרוע ממך ישלוט עליך), והיות ויש את אחת ההשתכרויות האלו, ברור שללא השכר הזה אומנות השליטה מועילה למישהו אחר- אלו הנשלטים (טיעון חלש יחסית).
תראסימאכוס נותן הגדרה שלישית של תועלתו של מישהו אחר, ואז מנקודת המבט של השליט צדקה לא יכולה להיות טובתו של עצמו וזה סותר את שתי ההגדרות הקודמות. יכול להיות שזו לא טענה נורמטיבית, אלא דסקריפטיבית, זה מה שקורה בפועל, זהו המושג הפוליטי הריאלי.
3- עמ' 190
| צדק | עוול |
| תמימות | פיקחות |
| קלקלה | סגולה טובה |
| לא מועיל | מועיל |
| טוב רע | רע טוב |
אומנות אמיתית לא מכוונת כדי להיות יותר טובה מאומנים אחרים, אלא לממש את הסגולה הטובה של אותה אומנות. לעומתה, מי שאינו בקיא באומנות כן מכוון להיות יותר טוב בה מאחרים. לכן, המושל הרציונאלי לא מנסה להרבות את חלקו יותר ממה שמגיע לו.
- התשובה מהכשל שבעוול
משל הגנבים- אם חבורה של גנבים יגנבו אחד מהשני הם לא יוכלו לעבוד ביחד והמערכת תתפרק. - התשובה מהפעולה המיוחדת
עמ' 198- אם לוקחים למשהו את סגולתו הטובה (עין-ראייה), רע לו. סגולה הטובה של הנשמה היא הצדקה וקלקלתה היא העוול ולכן אם לוקחים מהנשמה את הצדקה רע לה.
האנליזה של גלאוקון לצדק- ספר ב' של הפוליטיאה
