המשוחחים: קליקלס, סוקרטס, כירפון, גורגיאס, פולוס.
בתחילה תהו המשוחחים מהי אומנותו של גורגיאס. גורגיאס טוען שאומנותו היא רטוריקה, והוא ריטור טוב ומלמד להיות ריטור, "הוא שלאמתו של דבר הוא הטוב הגדול ביותר, וגורם לכך שבני האדם עצמם יהיו בני חורין, ויחד עם זה ישלטו על זולתם, כל אחד במדינתו"- הוא עוסק בחופש. הרטוריקה עוסקת בדיבור, אבל בניגוד לכל שאר האומנויות שמשתמשות בדיבור בעניין אותה האומנות (רפואה- בדיבור על מחלות, גימנאסטיקה- בדיבור על מצבם הטוב והרע של הגופים), רטוריקה לא עוסקת במלאכת-יד, אלא כל פעולתה ותכליתה נעשית ע"י דיבור. יש עוד אומנויות שמשתמשות כמעט אך ורק בדיבור, כמו אריתמטיקה או גיאומטריה, אך ריטוריקה עוסקת רק בחשובים ובטובים בענייני האדם, שהם להיות בני-חורים ולשלוט על זולתם, כל אחד במדינתו. כלומר, ריטוריקה עוסקת בדיבור שמשדל את האנשים שבכל ועד שענייני המדינה נחרצים בו (מועצה, בתי דין, אסיפות עם וכו') לטובתך, וכך לקנות את לבו של המון העם. ריטוריקה היא מלאכת השידול והיא לא יכולה לעשות יותר מאשר לטעת אמון בלב שומעיה. גם אומנויות אחרות נוטעות אמון בלב שומעיהן, אך הריטוריקה יוצרת את האמון שבבתי הדין ובשאר כינוסי עם רב, בנוגע לצדק ועוול.
כאן מפרידים סוקרטס וגורגיאס בין שני סוגי ידיעה: "לדעת מתוך לימוד" ו"להאמין". שני סוגי היודעים משוכנעים באמת ידיעתם. לכל סוג ידיעה מוצמד סוג אחר של שידול, שידול שמביא ידיעה ושידול שמביא עמו אמונה ללא ידיעה אמתית. הריטוריקה משתמשת בשידול שמביא לידי אמונה ואינה מלמדת משהו שצודק או לא צודק, וממילא לא ייתכן שבזמן קצר של נאום מישהו ילמד ידיעה את המון העם בעניינים חשובים כל כך.
המדינה מתייעצת עם אדריכל כשרוצה לבנות בניין או נמל, ועם אנשי צבא כשרוצה לבחור מצביא או לכבוש ארץ, אך הריטור מייעץ למדינה בכל עניין ונעלה על כל בעלי האומנויות האחרים, משום שהריטוריקה עליונה על כל שאר האומנויות (למשל, אם צריך לשכנע חולה לקחת תרופה ומולו עומד רופא וריטור, הריטור יעשה עבודה טובה יותר, משום שהוא יכול לקנות את לב החולה בדיבור, וכך בכל עניין אחר). בכל התנצחות בין ריטור לאמן אחר, הריטור ינצח בכוח שידולו. הריטור גורם למי שאינו יודע להאמין שמי שעומד מולו יודע יותר טוב מהיודע (הריטור גורם לחולה להאמין שהוא יודע מה ירפא אותו יותר מהרופא).
השוני בין רטוריקה לאומנויות אחרות:
| ריטוריקה | אומנויות אחרות |
| עוסקת רק בדיבור, כל פעולתה ותכליתה נעשית ע"י דיבור | עוסקות במלאכת-יד, אבל יש גם עוד אומנויות שעיקרן דיבור. |
| עוסקת בדיבור על החשובים והטובים בענייני האדם- דיבור שמשדל אנשים וקונה את לבם של המון העם. | עוסקות בדיבור כל אומנות וענייניה היא, אבל גם עוסקות לעיתים במלאכת השכנוע לגבי אותה האומנות |
| הריטוריקה לא יכולה לעשות דבר מלבד לטעת אמון בלב שומעיה. השידול והשכנוע נעשה בבתי דין ובשאר כינוסי עם וועדים שמחליטים על ענייני המדינה הדיבור רק בנושאי צדק ועוול. |
|
| משתמשת רק בשידול שמביא עמו אמונה ללא ידיעה, כלומר, ידיעה מתוך אמונה ולא מתוך לימוד. | משתמשות בשני סוגי שידולים: ידיעה מתוך לימוד (שידול שמביא עמו ידיעה) ידיעה מתוך אמונה (שידול שמביא עמו אמונה ללא ידיעה) |
יש להשתמש בהתנצחות הריטורית בצורה נכונה. אם מתאגרף יכה את חבריו ומשפחתו נגיד שהוא משתמש באומנותו שלא כשורה, אבל לא המורים הם הגרועים, או האומנות, אלא האנשים שאינם משתמשים בה כשורה. באותה המידה אם ריטור ישתמש ברטוריקה כנגד כל בעלי האומנויות, זה יהיה עוול, שימוש שגוי. הריטור למד את דברי הצדק ולכן הוא צדיק ולא ירצה לעולם לעשות עוול. לכן עולה השאלה כיצד מלכתחילה יכול הריטור הצדיק להשתמש בהתנצחותו לא כשורה ולעשות עוול?
סוקראטס טוען שכל האומנויות הן בקיאות מתוך ניסיון בגרימת הנאה ועונג. ריטוריקה מבחינתו היא איננה אומנות, כי אם התעסקות של נשמה הקולעת בהשערותיה ומוכשרת מטבעה למשא ומתן עם בני האדם. הריטוריקה היא בבואת חלק מחוכמת המדינה, מין חנופה. חוכמת המדינה מתחלקת לתחוקה (חקיקה) ולשיפוט (משפט). כמו שטבח ישכנע יותר טוב מרופא מה האוכל הכי בריא, כך הריטוריקה תשכנע יותר טוב משופט מה המשפט הצודק ובכך היא סוג של חנופה.





