בנוגע לנתינת הדין אחרי עשיית עוול- אופן סבילתו של הסובל הוא כאופן עשייתו של העושה, אם מישהו חותך, האדם נחתך, אם מישהו מכווה, מישהו נכווה. נתינת הדין היא סבילה, שהעשייה שלה היא מידי המעניש. מי שמעניש כשורה מעניש בצדק, ולכן מי שנותן את הדין למעשה סובל דברי צדק. צדק הוא דבר נאה, כלומר מועיל או נעים, ולכן מי שסובל את הצדק, שהוא משהו נאה, זוכה לתועלת או נהנה מכך. ההנאה/תועלת קיימת משום שהוא נפטר מדבר רע בנשמתו, שהוא העוול. היות והעוול הוא המגונה ביותר, אז הוא הרע ביותר לנשמה. בכך שאדם מקבל את דין הצדק מידי השופט הוא כמו חולה שמקבל עליו את הריפוי מידי הרופא. הטענה כאן היא שהעוול הוא קלקלה בנשמה. עדיף מלכתחילה לא לסבול את עשיית העוול, אבל אם כבר סבלת ועשית עוול, אז אם ייתנו לך את הדין תוכל להיפטר מהרעה בנשמה, מהעוול. הריטוריקה היא זו שעוזרת לחשוף את מעשי העוול בבית הדין ולקטרג על קרוביך, כדי שיוכלו להיפטר מהרע הגדול מכל- העוול.
קאליקלס עומד על ההבדל בין הטבע לחוק. לטענתו, "מגונה" לפי מה שאמר פולוס זה "מגונה לפי החוק" בעוד סוקרטס השתמש במובן של "מגונה לפי הטבע". למעשה, סוקרטס הוכיח שזה מגונה לעשות עוול רק לפי החוק, אך החוק נחקק ע"י הרוב, האנשים החלשים שלא רוצים שהאנשים החסונים יזכו לדברים על חשבונם, וקבעו בחוק שעוול הוא לבקש יותר ממה שיש למרובים, שמבחינתם עדיף שוויון, כי הם גרועים יותר מהחסונים ואם לא יהיה שוויון הם יקבלו פחות. בטבע, לעומת זאת, זה צודק שלטוב יותר יהיה יותר מהגרוע יותר ושהנעלה ישלוט על מי שנופל ממנו, וזה מה שיקרה אם גבר יתנער מהקונבנציות החברתיות. כמו כן, כאמירה אישית נגד הדיבור של סוקרטס (ביקורת מתוך חיבה אליו) פילוסופיה, לטענתו, היא טובה לחינוך רק בימי נעוריו של האדם, ואם האדם שוקע יותר מדי בפילוסופיה עד גיל מבוגר, הוא הופך לחסר ניסיון בחיים האמיתיים ולמגוחך חברתית. זה כמו ילד שמגמגם ומשחק, שזה לגיטימי, לעומת גבר שמגמגם ומשחק, שזה מגונה (פתאטי). בא בימים שעוסק בפילוסופיה, לא באמת עוסק בחכמה, כי פילוסופיה לא תאפשר לך להגן על עצמך בבית הדין.
סוקרטס עונה לו שלמי שבוחן נשמה כדי לדעת אם היא חיה טוב או לא צריכים להיות שלושה דברים: הבנה (חכמה), אהדה (כלפי הנשמה) ושפה גלויה (כנות מלאה). לדעת קאליקלס מה שצודק לפי הטבע הוא שהנעלה יותר ייקח בכוח את רכושם וישלוט על הגרועים ממנו. הרוב הוא חזק יותר מן המיעוט, ולכן החוקים שהרוב מחוקק הם טובים ונעלים לפי הטבע. היות והרוב חושב שעשיית עוול מגונה יותר מסבילת עוול, וכן שזה צדק שהאדם ייקח חלק שווה ולא ירבה את חלקו, זה נכון לפי החוק, וגם לפי הטבע. כאן קאליקלס מגדיר את האדם הנעלה לפי קריטריונים אחרים מחוזק: טוב, נבון בענייני המדינה ואמיץ לב, שנותן לתאוותיו לכבוש אותו ומשרת אותן באומץ לב ובתבונה. למעשה, המון העם לא יכול לספק את תאוותיו ולכן הם משבחים מוזכמות חברתיות שנוגדות את טבע האדם כמו יישוב הדעת. שפע, פריצות וחירות הם סגולה טובה ואושר.
סוקרטס עומד על ההבדל בין חייו של מיושב בדעתו ופרוץ כדי להוכיח לקאליקלס שפריצות איננה דבר טוב. הוא מנסה להבדיל בין הנאות טובות להנאות רעות, אבל קאליקלס אומר שהם היינו הך. אומץ הלב שונה מהידיעה, הנאה וידיעה הם שונים ואומץ לב והנאה הם שונים. אם ההנאה היא טובה, אז ידיעה ואומץ לב הם שונים מהטוב. הוא מגדיר טוב ואושר כהפך דיכוטומי מהרעות והמסכנות, ולכן אם יש שני דברים שמחזיקים בהם ביחד, הם לא יכולים להיות גם טוב וגם רע. מחסור ותאווה זה דבר מצער, ומילוי התאווה הוא דבר מהנה וטוב לפי קאליקלס, אך לא יכול להיות שאתה ממלא את התאווה בעוד יש לך תאווה, כי זה גם טוב וגם רע. אם אי אפשר שיהיה לאדם טוב ורע באותו הזמן, אבל אפשרי שימלא תאוותו בהנאה בעוד יש לו תאווה, כלומר, אפשר לשמוח תוך כדי צער, אז לחוות הנאה לא מקביל לטוב ולחוות תאווה לא מסופקת (להתייסר) לא מקביל לרע. חסרי הבינה והנבונים, האמיצים והפחדנים, האנשים הטובים והרעים, חווים צער ושמחה באותה המידה, אך אם הם חווים את אותן ההנאות והייסורים, שניהם כביכול טובים באותה המידה. כך סוקרטס מבחין בין הנאה לטוב, באומרו שלא ייתכן שמי שיש לו יותר הנאה הוא גם יותר טוב בהכרח. סוקרטס אומר שכל דבר שיש בו תקנה וסדר הוא מוצלח ומה שיש בו אי-סדר הוא פגום. מבחינת סדר בנפש- בני אדם שומרי חוק ומתוקנים, שיש בהם צדק ויישוב דעת, הם מוצלחים, וזה מה שהריטור צריך להשיג בנפש שומעיו, כמו שרופא מנסה לרפא את הגוף. אם נפש האדם אווילית ופרוצה ורשעה, יש למנוע ממנה את תאוותיה ולהניע אותה למעשים שיתקנו אותה. קבלת המוסר הזו מייסרת את הנשמה, ולכן עדיף להיות מיושב בדעתך מלכתחילה, על פני להתייסר בתיקון וסידור הנשמה.
הם מדברים טיפונת על במה עדיף להשקיע את החיים- פילוסופיה או ריטוריקה. סוקרטס טוען שריטוריקה היא חנופה, כמו מילים של שירים שמנסים לפנות את לב ההמון.
