שוויונאות מזל (luck egalitarianism)
א. מדוע טוען כהן שאחריות היא מושג מכונן ברעיון השוויון ?
ב. מהי הביקורת של אנדרסון ווולף על שוויונאות מזל ? ג. מה לדעתך ההבדל בין האופן שבו מבינים שוויונאי המזל את מושג השוויון לאופן שבו מבינים
מבקריהם את המושג?
א. גרי כהן טוען שאחריות היא מושג מכונן ברעיון השוויון, כאשר האובייקט אותו מחלקים הוא הניגשות ליתרון כלשהו (רווחה, אוטונומיה, ביטחון.) גישתו התעצבה כתגובה לתיאוריות אחרות של שוויון ברווחה ושיוויון
במשאבים שהובילו לכמה אבסורדים: תיאוריית השוויון ברווחה מובילה לאבסורד בבואה לפצות אנשים
בעלי טעמים יקרים או לקפח אנשים עם טעמים מוזרים. בעיה נוספת מתגלה גם בהקשר לנכות, כאשר לא
ברור כיצד יש לנהוג באדם שהוא "בור שחור של משאבים," דורש משאבים רבים כדי להגיע לרווחה רגילה, האם יש צורך לפגוע בכל החברה על מנת לספק אותו, והאם פיצוי של נכה הוא בכלל דומה מוסרית לפיצוי
של בעל טעמים יקרים. עקב בעיות אלה, דבורקין הציע לנסח עיקרון של שוויון בחלוקת משאבים המוגדר לפי מבחן הקנאה, כך
שלא תהיה מצד אף אדם תחושת קיפוח, ורק היעדר משאבים שנבע מחוסר מזל שאין לאדם אחריות לגביו, הוא זה שיש לפצותו. כלומר, אדם שלא ביטח את עצמו מפני מזל גולמי שהיה יכול לעשות זאת, לא יקבל
פיצוי על כך שהפסיד משאבים. לכהן יש בעיה גם עם גישת שוויון המשאבים של דבורקין וגם עם גישת השוויון ברווחה, והיא באה לידי
ביטוי בדוגמת האדם האומלל כפליים, אשר נכה ברגליו וידיו פצועות:
– עקב הנכות ברגליו, האינסטיקנט השוויונאי שלנו יהיה לתת לו כסא גלגלים, לא משנה מה מעמדו.
מכאן, שיש כאן סתירה לגישת השוויון ברווחה, כיוון שיתכן והאדם עשיר מאוד ולו רווחה גדולה.
– עקב ידיו הפצועות, שעדיין יכולות לזוז אך הוא סובל מהזזתן, נרצה לתת לו משכחי כאבים. אולם יש כאן סתירה לגישת השוויון במשאבים, כיוון שלא חסר לו המשאב של יכולת הזזת הידיים, והחיסרון שלו
הוא רק ברווחה.
הסיבה שנרצה לפצות אנשים אלו, לפי כהן, היא שהם מבטאים מוגבלויות שהאדם אינו אחראי להן, ויש לנו דחף שוויוני ראשוני לפצות אותם. קריטריון האחריות מאפשר לכהן לדגול בשוויונאות מזל, כלומר להבחין בין מזל ברירתי, שבו אדם לקח סימון מחושב וידוע מראש על המשאבים שלו והפסיד אותם, והדחף
השוויוני הראשוני טוען שבמקום זה אין צורך לפצות את האדם, ומזל גולמי – גורם עליון פגע במשאבים שלי או ביכולת להינות מהם (ולא יכולתי לעשות ביטוח בעניין,) ואז לפי הדחף השוויוני הראשוני זה נראה סביר בהחלט לפצות את האדם בחלוקה. ההבדל בין השניים, הוא במידת האחריות של האדם על המצב אליו הוא הגיע – בעוד במזל ברירתי כל האחריות למצב היא של האדם שעשה את הבחירה השגויה המודעת, במזל
הגולמי קשה לנו להטיל אחריות על בן אדם על כך שנולד נכה, ולכן מגיע לו פיצוי מהחברה.
ב. ביקורתה של אנדרסון לגישת שוויונאות המזל נחלקת לשלושה סעיפים: הדרה, השפלה ופטרנליזם. סעיף ההדרה מדבר על הזנחתם של קורבנות המזל הברירתי, כמו אלה שלא בטחו את עצמם, שעובדים בעבודה מסוכנת או שגרים במקום שמועד לאסון טבע. לדידה, זהו מהלך אכזרי, נטישה של אנשים שקיבלו החלטות לא טובות או שיש להם מערכת ערכים קצת שונה מהמקובל. סעיף השפלה מדבר על היחס המשפיל שבעלי
הנחיתות הטבעית מקבלים כאשר הם מקוטלגים ככאלה, כקורבנות של מזל גולמי, ולכן יש לפצות אותם. שוויונאות המזל במקרה הזה מצביעה על נחיתותם הטבעית. הסעיף השלילי הוא הפטרנליזם, שנובע מכפיית שוויונאות המזל לרכישת ביטוח היפותטי על כל האוכלוסייה. המסר הוא שהאזרח טיפש, כי הוא
איננה מבין את כדאיות הביטוח, ולכן יש לכפות עליו אותו. גם הפטרנליזם גורם להשפלה. באופן כללי, ביקורתה של וולף מתיחסת למשמעות החברתית ההרסנית
הביקורת של וולף מתיחסת למשמעות החברתית ההרסנית של שוויונאות המזל. האתוס השוויוני בחברה נפגע כיוון שאנשים כבר לא מתיחסים זה אל זה כשווי מעמד, על אף ואולי בגלל שהפיצוי על היעדר
הנגישות ליתרונות ניתן לחסרי המזל. אין אי שוויון מעמדי ברמת הנגישות למשאבים אך החברה היא לא שוויונית ומעודדת חוסר אדיבות (למשל של הפקיד שנותן המענק לחסר המזל המקבל אותו מכספי המדינה.) בנוסף היא מעודדת חוסר אמון בחסרי המזל ,ודרישה חמורה להוכיח את חוסר המזל הגולמי שלהם. זאת ועוד, היא מכריחה את חסרי המזל לחשוף את עצמם באופן מביש הן בפני הפקידות והן בפני
עצמם, ולהכיר הכרה קשה ופומבית במגבלותיהם.
ג. דעתי היא שההבדל בין האופן בו מבינים שוויונאי המזל את מושג השוויון לאופן שבו מבינים מבקריהם את מושג השוויון, הוא ששוויונאי מזל תופסים את השוויון באופן צר כמנגנון חלוקה של משאבים, בעוד
המבקרים תופסים אותו כאתוס מכונן בחברה המבטא יחסי כבוד והוגנות בין הפרטים. שוויונאי המזל, שדוגלים בשוויון של דברים ספציפיים יחסית כמו רווחה, משאבים או יתרונות, מנסים לתקן עיוותים בחלוקת הטובין בחברה באופן נקודתי, כשנראה שהחשיבות עליונה מבחינתם היא לנקודת פתיחה הוגנת וצודקת של כל האנשים מבחינת האובייקט המחולק בחברה, כאשר הם מאמינים שמתוך חלוקה צודקת ושוויונית
של אותם אובייקטים החברה תוכל להגיע לשוויון חברתי והרמוניה. אולם, נראה כי מבקריהם טוענים כי כבודו של האדם והאינטרקציה שלו עם הפרטים האחרים בחברה, חשובים לא פחות ואף יותר מהשוויון שניתן לו בחלוקת האובייקטים, הם שמאפשרים לו להביע את אופיו בצורה מכובדת ואמיתית, ללא שיזלזלו
בו ויפחיתו ממעמדו. במובן מסוים, קיימת התאמה קלה בין שוויונאי המזל ודוגלי החירות השלילית, שדואגים לכל אזרח יהיה חופש הזדמנויות לבצע הכל, מאשר למבקרי שוויונאות המזל ודוגלי החירות
החיובית, שטוענים שיש חשיבות לכך שהאדם יוכל לפעול בצורה חופשית תוך ביטוי העצמי שלו, אפילו אם
על חשבון חירותו החיובית, כלומר במקום לקבל קצבה ושהחברה והממשלה יתייחסו אל האדם כאל נכה,
הם מעדיפים שהאדם הנכה יהיה עני יותר אך יוכל לבטא את אישיותו ללא הפן המוגבלות הפיזית שלו.
