רוסו
א. מהי בעיית החרות שעליה מנסה "האמנה החברתית" להציע פתרון ?
ב. כיצד נתהוותה בעיה זו (לפי "המאמר על מקורות אי השוויון)" ? ג. היא נפתרת בכך שהחרות הטבעית מומרת בחרות אזרחית. הסבר. האם זהו פתרון משכנע
לדעתך?
א. בעיית החרות של רוסו, אותה הוא מתאר במילים "האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא כבול באזיקים," נובעת מסתירה בין שני טיעונים שלו. מצד אחד, רוסו סבור שכל אדם נולד חופשי ושלא מוצדק להגביל את החירות שלו, אליה מתייחס רוסו כחירות הכוונה עצמית, כלומר חירות להיות אדון לעצמי ולשלוט במעשיי (בניגוד להובס שמדבר על חירות שלילית נטולת עכבות חיצוניות.) מצד שני, טוען רוסו, האמנה החברתית
שקיימת היום והתפתחה מתוך מצב הטבע היא האמנה כפויה, בה החזקים בעלי הקניין משליטים את רצונם על חסרי הקניין העניים, ובאמצעותה נוצר אי שוויון שפוגע בחירות. לכן, רוסו מבקש להציע את האמנה החברתית שלו שמטרתה לפייס בין סמכות הריבון וחירות הפרט, כיוון שתוקף הסמכות לא יגיע מאבהות, מכפייה או מכיבוש אלא מהרצון הכללי, ולמצוא מסגרת מדינית של שותפות בת קיימא שתגן
ותשמור על זכויות כלל הפרטים בציבור לגופם וקניינם. ב. בעיה זו התהוותה במספר שלבים. תחילה, האדם היה קיים במצב "טבעי" חייתי, כל אדם חי בצורה נפרדת
והצליח לקיים את עצמו ולמלא את צרכיו הבסיסיים על בסיס כוחותיו בעזרת אורח חיים של "צייד-לקט." אחר כך בני האדם עברו למצב טבעי מורחב, כאשר הם התחילו לחיות במסגרות חברתיות מצומצמות של משפחות או שבטים קטנים. מעבר זה הביא לריבוי צרכים אצל כל פרט בחברה שהוביל לגדילה בתלות ההדדית של הפרטים על מנת לקיים את אותם צרכים. חלק מהתלות תרגמה את עצמה לחלוקת עבודה בתוך השבט או המשפחה על מנת להביא ליעילות בייצור, וחלוקה זאת גם מביאה לפיתוח טכנולוגי
ולהתמקצעות בתחומי הייצור השונים. לכן, התפתח עודף תוצר גדול, ועמו גם חוסר שוויון, כאשר כבר אין מצב שוויוני של מילוי צרכים בסיסיים אלא ישנם אנשים עם צרכים מורחבים יותר. גם המעמדות בתוך החברות השתנו והתפתח אי שוויון, כאשר למנהיג היה מעמד גבוה יותר. עד כאן רוסו מקבל יחסית את הדברים, אך לטענתו חל שינוי נוסף בעייתי בחברה, בו אנשים התחילו להגדיר "קניין," עקב עודף התוצר
הגדול מחלוקת העבודה. האדם הראשון שגידר חלקה ואמר שזה שלו והאחרים האמינו לו, הוא המייסד של החברה האזרחית, ושל הקניין. הקניין הוא הכרזת בעלות של אדם מסוים על החלקה והתוצר שלו, כך שיצרן יעיל יותר או בעל חלקה גדולה יותר הם בעלי קניין רב יותר מאחרים. בשלב האחרון המוביל למצב המדיני, מושג הבעלות והקניין מניע את בעלי האמצעים בעלי הקניין הגדול לנסות לשמר את מצבם על ידי כפייה של אמנה חברתית על כלל החברה, אשר מטרתה אינה שירות החברה כולה אלא שמירה על בעלי הקניין ובכך היא מחריפה את אי השוויון המעמדי והקנייני בחברה. קביעת הקניין דרשה לקבוע חוקים לקניין, ולכן גם לכונן מדינה. בסוף, חברה כזאת לפי רוסו היא חברה עם אי שוויון רחב, ודחף של "אהבה
עצמית" כאשר כל פרט רודף אחרי הסטאטוס של להיות בעל קניין וחסרי הכנסים מתרפסים לעשירים,
משום שהפרטים נתפסים כבעלי ערך גבוה יותר לפי הונם. ג. הבעיה נפתרת על ידי המרת החירות הטבעית בחירות האזרחית באמצעות האמנה של רוסו. כך, בעוד רוסו
מסכים כי תחת האמנה האדם מאבד חלק מחירותו הפרטית, כיוון שהוא מוסר את עצמו ואת זכויותיו לרשות הציבור, הוא מרוויח חירות כאזרח האמנה. מדובר בשני סוגים של חירויות שאזרח האמנה של רוסו מרוויח: ראשונה, "חירות חופשית," היכולת של הפרט לממש זכויות שלא היו לא לפני כן. דוגמאות לכך הן
הזכות לקניין, שלא קיימת ללא מדינה שתאכוף אותה או שיש צורך בשימוש בכוח פרטי כדי לשמור אותה,
וחירויות חברתיות אחרות של השתתפות ושייכות לקהילה רחבה של המדינה.
שנייה, היא חירות האדם ברמה המוסרית והאישית, שלטענת רוסו היא החירות האמיתית של האדם, לעומת דחפים אחרים. החירות המוסרית של האדם, היא עצם היכולת שלו לפעול באופן מוסרי, שלא התאפשרה לו תחת המצב החברתי הכפוי, ולכן גם האפשרות של האדם להיות אדון לעצמו. שלטון האדם על עצמו מתבטא בחוקים שנכתבים בחברה ואשר מייצגים את טובת כלל האנשים ללא יוצא מהכלל, אשר לפי רוסו מייצגים רצונות עיקריים של האדם, כיוון שהם נכתבים לפי הרצון הכללי, שהוא המכנה המשותף
הרחב ביותר בחברה. לפי רוסו ניתן בדרך של התפשרות לפשר בין הרצון הכללי לרצון הפרט, וכך החירות
האזרחית מהווה תחליף לחירות הטבעית. לטעמי, פיתרון זה איננו משכנע כל עיקר, כיוון שבאופן מעשי קשה להבין מה התוכן שניתן לתת לרצון הכללי, זה שאמור להכתיב את עקרונות האמנה החברתית של רוסו ואת כל חוקי החברה. אם הרצון הכללי מהווה קיזוז של רצון הכל, כלומר כל רצונות הפרטים, לא זו אף זו שקיימת בעיה מעשית באיסוף כל רצונות הפרטים בחברה ובהנחה שלפרטים יש רצונות קוהרנטיים ורציונליים, רוסו אף עלול לגלות שהמכנה המשותף הרחב ביותר של כל האנשים הוא למעשה צר ביותר, ובמיוחד בחברות הטרוגניות, שקיימות כמעט בכל המדינות בעולם. אם כן, הרצון הכללי יהפוך במהרה באמנה של רוסו לרצון הכל, כיוון שחוסר היכולת להגיע להסכמה רחבה בידי כל הפרטים לא יבטל את הצורך בהחלטות במדינה, שבלית ברירה יתקבלו כנראה בהליך של רוב מוסכם, בדיוק כמו ברצון הכל. או אז, נראה כי האדם לא יהיה אדון לעצמו
אלא הרוב יהיה אדון לאדם, בדומה לדמוקרטיות שקיימות היום.
