יש להניח שהנצרות תפסה מאוד בארמניה, היא הופכת להיות דת המדינה כבר במהלך המאה הרביעית. בתחילת המאה החמישית (שנת 405) הומצא הכתב. האלבנים הקווקזים שיושבים באיזור אזרבייג'ן והאיברים הקווקזים שנמצאים באיזור גיאורגיה נמצאים בסביבה של ארמניה.
בתקופה הזו, מבחינה מדינית, ארמניה מחולקת. יש את ארמניה הגדולה שהיא תחת השפעה איראנית מהרבה בחינות. עם זאת היא הפכה להיות נוצרית ולכן האורינטציה שלה היא למערב. ארמניה המערבית, הקטנה, הופכת לחלק מהטריטוריה הרומית.
נעשו תרגומים רבים עם המצאת הכתב לארמנית. בתחילה כתבי הקודש ובהמשך גם טקסטים פילוסופיים ואחרים. לקראת אמצע המאה החמישית מתחילה כתיבה של טקסטים ארמניים מקוריים. ככל הנראה הטקסט המקורי הארמני הראשון הוא על חייו של ממציא הכתב משרופ משטוץ, שנכתב ע"י תלמידו קוריון. הוא מספר את חייו של משטוץ. ראש הכנסייה הקתולית הוא SAHAK PARTEV. הענף של המשפחה הפרתית, ארשקוני, עדיין מולך בארמניה. ראש הכנסייה הקתולית הוא נצר למשפחת ארשקוני שהיא במקור איראנית פרתית. כלומר גם הממשל וגם הממסד הדתי בידיה.
ה- NAKHARAR: ארמניה מחולקת למחוזות, שנשלטים על ידי משפחות אצולה. בראש כל משפחה עומד אדם שמנהל את האדמות של המשפחה, לאחר שהוא מת בוחרים את השליט החדש מקרב משפחתו. זו השיטה שהייתה מקובלת באיראן. הנחאררים המרכזיים הבולטים יש להם תפקידים מסורתיים. מתוך הפרתים יש את משפחת ארשקוני, ממנה יוצא המלך. משפחה נוספת היא ממיקוניאן, ראש משפחה זו עומד בראש הצבא של ארמניה. לאורך כל התקופות, המלך איננו שליט יחיד שכולם בהכרח עושים את דברו, יש כוח פוליטי רב לנחאררים. הוא שליט שמהווה ראשון בין שווים שנותן דין וחשבון למועצת הנחאררים.
בצד המערבי שבשלטון רומאי ביזנטי זה לא כל כך מסתדר כמו שהשלטונות הביזנטים רואים את העניין. לכן, יש באיזור זה כל מיני מתחים סביב שיטת השלטון.
כבר מהמאה החמישית לספירה יש נוכחות ארמנית קבועה בירושלים. כבר בתחילת המאה החמישית, ניתן למצוא כתובות ארמניות חקוקות באבן. יש עלייה לרגל לירושלים. ככל הנראה מדובר על עולי הרגל הראשונים שעולים לארץ הקודש. נוצרים במאות הראשונות לא ייחסו הרבה משמעות למקומות קדושים. מבחינתם הייתה חשובה ירושלים של מעלה, לזהות את המקום הארצי שבו התרחשו הדברים לא היה חשוב. עם עליית הממלכה הביזנטית והפיכתה לנוצרית מתחילה החשיבות הזו, מתחיל התהליך של זיהוי קברי קדושים, לגלות בדיעבד ולטעון בדיעבד שהדברים קרו באותם המקומות. בין עולי הרגל הביזנטים היו גם הרבה מאוד ארמנים.
אבטימיוס (473-377) – היה מראשוני הנזירים בירושלים. נולד במליטאן, באיזור הגבול עם ארמניה הקטנה. בגיל 29 הוא מגיע לארץ ישראל. שנת 405 זו שנת המצאת הכתב, כלומר, לא ברור אם הוא ידע לכתוב בארמנית. הוא נמצא תקופה מסויימת ב- LAVRA, מבדד, מקום שבו נזירים חיי בצורה סגפנית במהלך השבוע מבודדים ובסופי השבוע מתכנסים לתפילה משותפת במנזר מרכזי. הוא מגיע ומתיישב בלאברה של פארן, בחלק העליון של ואדי קלת (עין פארה). הוא הופך לאיש מאוד מרכזי. בשלב כלשהו ביחד עם חבר שלו הוא מקים COENOBION – חיים משותפים. הם מייסדים קבוצה שמנהלת חיים משותפים אך הוא פורש מכך כיוון שהוא מעדיף את שיטת ההתבודדות. עם זאת, הוא היה מנהיג שעלו אליו לדרך והוא קבע הרבה מהתקנות של כיצד צריכים לנהוג נזירים. הוא היה מהראשונים שמשפיעים על תנועת הנזירות וההתפתחות שלה.
ועידת חלקדון (451): הפיצול הראשון בעולם הנוצרי: מונופיזיטים – טבע אחד, אלה שאמרו שיש לישו טבע אחד – אלוהי בלבד, לבין דיופיזיטים, שמאמינים שיש לישו שני טבעים – אחד אלוהי ואחד אנושי, אשר קיימים במקביל באותו אדם, אך הם שניהם נפרדים.
הארמנים נחשבים מונופיזיטים והיוונים הם דיופיזטים. היה פילוג מאוד קשה בתוך הנצרות בין שתי הקבוצות האלו. אומנם בתוך ההנהגות היה קיים פיצול חמור, בשטח הדברים התנהלו בצורה הדרגתית יותר.
המלך האיראני מנצל את ההזדמנות שחוסרוב הרביעי מת, והוא שולח את הבן שלו שימלוך שם על מנת לחזק את ההשפעה האיראנית. הנחררים מתכנסים ובוחרים מלך אחר – ארתשס. זאת, לפני שהבן של המלך האיראני מספיק להגיע לארמניה. הנחררים מתעצבנים על ארתשס והם מחליטים לכלוא אותו. בזה בעצם נגמרים המלכים ממשפחת ארשקוני. זהו הסוף של השושלת הפרתית העתיקה שהתקיימה מ-224 עד 428 לספירה, יותר ממאתיים שנים לאחר שאיראן הפכה לסאסאנית. אין מלך בארמניה, יש את ארמניה הקטנה במערב, וארמניה הגדולה במזרח. גם המזרחית מחלוקת בעקבות מרידות ומושלים מטעם הקיסר הביזנטי.
עוד קודם לכן יש ועידה בבירה האיראנית, בה מוחלט שמלך המלכים האיראני, שהוא זורואסטרי, יהיה ראש הכנסייה הארמנית. הוא יכול להחליט מי יעמוד שם, הוא הפוסק העליון, הוא הממנה של ראש הכנסייה הנוצרי, זה בשנת 410. המלך האיראני יכול למנות את ראש הכנסייה.
בשנת 439, עולה לשלטון באיראן יזדגרד השלישי, הוא מחליט שהארמנים צריכים לחזור להיות זורואסטרים. הדת הזו אין בה אלמנט מיסיונרי. השאיפה שלו הייתה להחזיר את הארמנים תחת השפעות ושליטתו. הוא מתחיל להציב מושלים מטעמו בארמניה אשר מטילים מיסים כבדים, ומנסה ללחוץ על הארמנים לחזור לזורואסטריזם.
הפרתים כבר שולטים בארמניה, ולכן יש לו הזדמנות להחזיר את הארמנים לצד שלו, הארמנים שנטו במידה רבה גם מדינית וגם תרבותית למערב. האוריינטציה של ארמניה היא פרו-מערבית וזו הסיבה שהוא מנסה להחזיר אותם אליו. הוא מזמין לאיראן את ראשי הנחררים על מנת לשכנע אותם לחזור בתשובה ולהפוך לזורואסטרים. הוא מאיים עליהם והם מסכימים.
ורדאן, VARDAN MAMIKONIAN, הוא היחיד שחוזר בו (ראש הצבא). הוא ממיר את דתו בחזרה לנצרות, למרות שהסכים להצעה האיראנית. הוא חוזר ומוטבל מחדש לנצרות והוא מתכחש להבטחתו למלך האיראני. כל זה מתרחש בסוף 450, ולכן מתחיל להיות איום איראני. המלך האיראני יזדגרד מבין שהוא לא מצליח לכפות את הדת על ארמניה והוא מכין צבא. ירישה מספר כיצד רוב הנחררים הולכים עם ורדאן ממיקוניאן. הוא הוביל את החזרה לנצרות. האיראנים מאיימים ומעבירים צבא לכיוון ארמניה. הארמנים פונים לביזנטים, מבקשים עזרה אך העזרה לא מגיעה. האיראנים פולשים לארמניה עם חיילים רבים ועם פילים, שנת 451. במישור אווראיר, בגבול עם איראן, דרום מזרח אגם ואן, מתפתח קרב התנגדות רציני מאוד, הרבה מאוד ארמנים נהרגים כולל ורדאן ממיקוניאן – קרב AWARAYR. עם זאת, הארמנים מצליחים לייצר אבידות רבות בקרב האיראנים. האיראנים מנצחים אך מדובר על נצחון שהוא גם תבוסה בגלל האבידות הרבות שלהם. האיראנים מחליטים לא לנסות לכפות שוב את הדת שלהם על הארמנים ולכן זה נחשב עד היום לנצחון גדול של הארמנים. גם דמותו של ורדאן הינה דמות הירואית שהצליחה כנגד כל הסיכויים.
באותו הזמן, הכנסייה עוסקת במספר הטבעים של ישו – האם יש לו טבע אחד או שניים. הארמנים, שהגיעו לרוב ועידות הכנסייה, לא שלחו נציג לועידת חלקדון ב-451.
חומר קריאה – ירישה
הערה: לא ממש נכחתי בשיעורים אז יכול להיות שחלק מהתעתיק (או כולו) לא מדוייק
לא הרבה ידוע לנו על חייו של ירישה, אך מהספר ההיסטוריה של וארדן והמלחמה הארמנית אנו למדים כי הוא היה עד ראייה לאירועים שהתרחשו ברבע השני של המאה החמישית והגיעו לשיאם בהתקוממות הארמנית נגד הפרסים וקרב אבאריאר בשנת 451. לפי מחקרים מודרנים ירישה נולד מתישהו בין השנים 410-415 והיה תלמידם של סאהאק פרטב ומסרופ משטוטס. עם סיום לימודיו בשנת 434, בהם למד את השפות הפרסית הארמנית והסורית הוא נשלח עם כמה מחבריו לכיתה לבית הספר באלכסנדריה שם למד ספרות מודרנית ואומנות. הוא שב לארמניה מתישהו בין השנים 441-442 לאחר שביקר באתונה רומא וקונסטנטינופול. עם שובו הוא הפך למזכירו האישי של וארדן ממיקומיאן שהיה מפקד הכוחות החמושים. לאחר ההתקוממת של 450-451 הוא נטש את חייו כמלומד והוסמך ככומר. הוא עבר לצריף בהרי רשטוניק וחי כמתבודד במטרה להקדיש את חייו לכתיבה. במהלך תקופה זו הוא התבקש על ידי כומר נוסף בשם דביט ממיקומיאן לכתוב את הספר ההיסטוריה של וארדן והמלחמה הארמנית. הספר נכתב ככל הנראה אחרי 464 וירישה מת מתישהו בין השנים 470 ל-475. הספר מתחיל עם סיום החוק הארשקני בארמניה בשנת 428 ומסתיים בקרב אבאריאר בשנת 451. היסטוריון נוסף בשם גהאזר פרפטסי גם כתב על אותה תקופה וחוץ ממספר הבדלים בפרשנות הנרטיבים של שניהם יחסית חופפים. ההסיטוריה של וארדן מתאר את מאבקם התקיף של הארמנים לחופש דת אשר הוביל אותם לעימות עם הפרסים שניסו לכפות עליהם את הדת הזורואסטרית. הכפיה הדתית החלה עם שלטונו של המלך ארטאשיר מייסד האימפריה הססאנית אשר האמין שדת אחת תהווה את הדבק שיחזיק את כל עמי האימפריה השונים ביחד. על מנת לכפות את הדת הזורואסטרית נקט המלך הפרסי יאזדגירד השני בפעולות של הטרדה ודיכוי אשר בסופו של דבר הביאו להתקוממות בהנהגתו של וארדן ממיקומיאן ששיאה בקרב אבאריאר שהסתיים במותו של וארדן ביחד עם שמונה מהגנרלים שלו ועוד 1036 לוחמים מהמחנה הארמני. ירישה עושה הפרדה מובהקת בין האספקטים הרוחניים (דתיים) של המאבק לאספקטים החילוניים ומדגיש את הערכים הדתיים של הארמנים לעומת הערכים החומריים של הפרסים. לטענתו הגנה על הערכים הנוצרים צריכה להיעשות גם במחיר של מוות עבורם כי זה עדיף על החלופה של לחיות בלעדיהם. ירישה כותב כי הנצרות היא הדרך לגאולה והדרך היחידה בה הארמנים יוכלו לשמר את זהותם, מורשתם ולהיות עצמאיים. הוא מבין כי זה הוא לא המצב הטבעי וכי מצב זה יושג רק דרך מאבק הקרבה סבל ואפילו מות קדושים, לכן הוא מתייחס לכל ההרוגים בקרב כאל קדושים. לירישה יש תפיסה פוליטית רחבה לתקופתו, על אף שהקרב הוא קרב דתי הוא גם חלק חשוב במאבק על העצמאות והקמת הממלכה הארמנית ולכן חלק מכותרת הספר היא "המלחמה הארמנית". לטענתו של ירישה החלק החשוב ביותר במלחמה על עצמאות הוא אחדות והוא חוזר מספר פעמים על המשפט "אחדות היא אם העבודה הטובה אך חוסר אחדות מולידה רוע". שאלת חוסר האחדות רודפת את הארמנים עד היום, האלמנטים התורשתיים והגיאו-פולטיים שגרמו לחוסר אחדות בשורות הארמנים באותה תקופה עדיין מהווים מכשול ליישוב חילוקי דעות שמתעוררים. מאחורי הנרטיב הפואטי של ירישה מסתתרת המציאות הפוליטית המסובכת של הארמנים כמו גם נחישותם להתגבר עליה. המאבק הארמני נותר ללא שינוי עד היום והמאבק לשימור השפה והתרבות הארמנית מהווה חלק חשוב בחיי הארמנים בארמניה ובעולם כולו. בספרו של ירישה ניתן למצוא את כל האלמנטים של אפוס אגדי, גיבורים בעלי תכונות על אנושיות, קרבות ענק בהם הגיבורים מוכנים להקריב הכל למען האידיאלים שלהם וכו'. כישוריו הספרותיים והליריים של ירישה מפרידים אותו משאר ההיסטוריונים הארמנים. יצירתו של ירישה נחשבת לאחת מ"ספרי הזהב" של הספרות הארמנית והיא מהווה מקור של השראה לסופרים והיסטוריונים אחרים. ספרו של ירישה הבטיח לו מקום של כבוד בדברי הימים של הארמנים כמו גם לגיבורו וארדן ולגיבורים אחרים של הספר אשר מתו מות קדושים והכנסייה הארמנית מכבדת את זכרם ביום מיוחד בחודש פברואר.
