אריסטו/ פיסיקה ספר 2
"מקצת הדברים הם על פי הטבע ומקצתם משום סיבות אחרות. על פי הטבע הם החיות וחלקיהן והצמחים והגופים הפשוטים, כגון האדמה והאש והאוויר והמים… ונראה שכל אלה נבדלים מאלה שאינם עשויים על פי הטבע. שכן כל אחד מאלה מכיל בתוכו את ראשית תנועתו או מנוחתו, יהא זה באשר למקום, יהא זה באשר לגדילה וקמילה, יהא זה באשר לשנוי. ואילו המיטה או הבגד… אין להם שום דחף מולד לשינוי." (192b8-19)
"כל הדברים שיש להם ראשית שכזו יש להם טבע. וכל אלה הם עצמים. שכן כל אחד הוא מצע, והטבע תמיד במצע." (192b32-34)
כל דבר בעולם יכול להיות מנותח לשני אספקטים: החומרי והצורני.
הקריטריון לדבר הטבעי- מה שמכיל בתוכו את עיקרון התנועה שלו עצמו. כל הדברים הטבעיים משתנים מעצמם. לכל דבר יש עיקרון שמנחה את הגדילה והקמילה שלו בצורה הספציפית שלו. אנחנו לא צריכים לנחש איך ייראה הולד של פיל. הוא לא ייראה כמו ג'ירפה, אלא כמו פיל, כי אם הוא דבר טבעי יש לו את העיקרון שלו שהופך אותו לעצמו. העיקרון גם מכריח את זמן קמילתו המשוערך, ואיך הוא יגדל, עד איזה גודל למשל.
המונח "עצם" אצל אריסטו- היחידה האונטולוגית הבסיסית בעולם. הם הדברים שהם הינם באופן מוחלט. ה"עצם" הוא המושא לתכונות אחרות. העולם הוא עולם של עצמים שנושאים תכונות.
כל הדברים שהם בעלי עיקרון הגדילה והקמילה הם עצמים. לדברים הללו יש טבע מסוים. הם עצמים כי הם נשארים מה שהם אבל עוברים שינויים, ואלו הדברים הבסיסיים שיש בעולם.
ארבע הסיבות האריסטוטליות
החומר
"לאחדים נראה שהטבע וההוויה של הדברים שעל פי הטבע הוא המרכיב הראשוני, הבלתי מעוצב כשלעצמו, כגון שהטבע של המיטה הוא העץ, וזה של הפסל הוא הארד. ואנטיפון אומר כי הסימן לכך הוא שאילו קבר מישהו מיטה והעץ הנרקב הייתה לו יכולת להוציא נצר, לא הייתה צומחת מיטה אלא עץ, כך שדבר זה קיים באופן מקרי – הסידור בהתאם לכללים והאמנות, ואילו ההוויה היא מה שנשאר ברציפות כשהוא חווה את הדברים הללו." (193a9-17)
אנטיפון אומר שצריך לפנות לחומר שממנו כל דבר עשוי, ולפיכך נוכל להבין למה הוא מתנהג (גדל וקמל) כפי שהוא מתנהג. זה מאוד דומה לתפיסת המדע שלנו.
הצורה
"אופן אחר (בו מדברים על 'טבע') הוא התבנית והצורה המתאימה להגדרה. כפי שמה שמתאים לאמנות ומעשה האמנות נקרא אמנות, כך גם מה שמתאים לטבע והטבעי נקראים טבע. ולא נגיד על דבר שהוא בהתאם לאמנות או שהוא אמנות אם הוא מיטה רק בכוח, כשאין לו עדיין את צורת המיטה, אותו דבר גם לגבי הדברים הטבעיים. שכן מה שבשר או עצם בכוח אין לו במובן מה את הטבע שלו: לפני שיקבל את הצורה על פי הגדרתו, זו שעל פיה אנו מגדירים מהו בשר או עצם, הוא אינו על פי הטבע." (193a30-b2)
סך הדברים שהדבר מסוג מסוים עושה זה הצורה שלו. לא נוכל להבין מהו סוס בלי שנבין מה הצורה של הסוס. הצורה הטבעית היא מימוש הטבע של האובייקט. אם אתה רוצה לחשוב מה זה משהו, תחשוב על הצורה המושלמת שלו, שהיא הטבע שלו, זה הסוס שהוא הכי סוס שיש, עם כל התכונות של סוס.
יש לעיין במה נבדל המתמטיקאי מחוקר הטבע שהרי לגופים טבעיים יש מישורים, [מבנים] תלת ממדיים, אורכים ונקודות שבהם מתבונן המתמטיקאי… הוא מפריד אותם, כי הם נפרדים מהתנועה על ידי המחשבה, ואין זה משנה כלל ובהפרדתם לא נוצר שקר.
מבלי שהם מודעים לכך עושים זאת גם הדוגלים בתורת האידאות, שהרי הם מפרידים את הדברים הטבעיים אשר ניתנים להפרדה פחות מהדברים המתמטיים.
דבר זה יתברר אם ינסה כל אחד מהשניים לתת את ההגדרות גם של הדברים עצמם וגם של התכונות המתלוות. כי בעוד שיהיו הפרד והזוגי, והישר והעקום וכן מספר ודפוס ללא תנועה, בשר ועצמות ואדם לא כך, אלא אלה נאמרים כמו אף-חרום [גיבן?] ולא כמו העקום.
כשאנחנו מדברים על צורה בטבע, אנחנו מדברים על צורה בחומר מסוים. גיבנת זה זווית, אבל זה לא סתם זווית, זה זווית בגב.
התכלית
כמו כן, מעניינו של אותו מדע עצמו להכיר את ה'לשם מה' או התכלית וגם כל מה שהוא לשם אלה. והטבע הוא תכלית, ו'לשם מה', שהרי לאותם דברים שתנועתם רצופה יש איזו תכלית שהיא משהו אחרון וה'לשם מה'. (…לא כל מה שאחרון משמעו תכלית אלא הטוב ביותר.)
"באופן אחד נקרא סיבה זה שממנו משהו נוצר והוא מתמיד בדבר, כגון הארד לפסל והכסף לגביע וסוגם של אלה."
"ובאופן אחר, הצורה והדגם, זאת אומרת ההגדרה של 'מהו להיות' והסוגים של דבר זה (לדוגמה, הסיבה של האוקטבה היא היחס של שניים לאחד, ובאופן כללי יותר, מספר) והחלקים של ההגדרה."
"וגם זה שממנו הראשית הראשונה של השינוי או המנוחה, כגון זה-ששקל-בדעתו הוא אחראי, או האב (סיבתו) של הבן…"
"וגם הסיבה כתכלית. כלומר, זה שלמענו, לדוגמה, הבריאות להליכה. שכן 'מדוע הוא הולך?' אנו אומרים 'כדי שיהיה בריא', ובאמרנו כך אנו סוברים שנתנו את הסיבה." (194a23-35)
הסיבה של אריסטו היא הרבה פעמים גם התכלית של הדבר.





