האידאות הן האובייקטים שהפילוסוף מחפש הם (1)בלתי-נראים, (2)בלתי-משתנים, הדברים "כשלעצמם", (3)שבלתי ניתן לתפוס אותם בחושים, אלא רק בעזרת השכל (4) והם הסיבה שאנחנו מכנים דברים בתכונות (אם משהו "יפה", יש לו חלק באידאת היופי).
כדי לתפוס את האידאות, צריך להשתחרר מהשפעות הגוף, משום שהגוף מנסה להחיל עלינו את התפיסות שלו. לגוף נראה שמשהו כואב הוא רע ומשהו נעים הוא טוב, אך ברור שאלו אינם הקריטריונים היחידים שאנו צריכים לשקול אם אנחנו רוצים לגעת מה טוב ומה רע. אפלטון מראה לנו שאנחנו לא צריכים לקחת את הסטנדרטים הגופניים כדי להחליט מה טוב ומה רע, כי זה משחיר את הנפש.
אפשר לראות שהאומץ של אנשים שאנו תופסים כאמיצים מגיע מאהבת הגוף, למשל, מתמודדים מהפחד מהמוות בגלל פחד מדברים אחרים (כמו עבדות, למשל). או שאנשים מתונים נמנעים מהנאות מסוימות רק כדי להשיג בהמשך הנאות אחרות. פילוסופיה היא דרך חיים. אם מישהו הוא באמת פילוסוף נראה את זה בתשוקות, בהתנהגות וביחס שלו למוות. רק האנשים שפורשים מהחיים הרגילים מממשים את המצוינות האנושים (ARETE) התכונות שכולנו מעריכים כמו אומץ, מתינות, צדק. אין שום דרך להגיע למצוינות אמיתית בלי להבין ולפעול לפי הסיבות הנכונות, שהן הידע שיש רק לפילוסוף, שאותו הוא מחפש. הפילוסוף מממש את התשוקות האינטלקטואליות שלו, וכתוצאת לוואי הוא הופך להיות הרבה יותר מוצלח משאר האנשים.
האדם הפילוסופי חושב על עצמו לא פחות מהאדם הנהנתן, הוא פשוט חושב על טובתו בצורה אחרת. אם אתה תדע מה האינטרסים האמיתיים שלך, אתה תהיה אדם טוב זו המסורת ההיודימוניסטית.
מסורת היודימוניסטית (היודימוניה=אושר)- אם אתה רוצה להגיע למצב קיומי של אושר, של היודימוניה, אתה צריך לזהות את האינטרסים שלנו וכך נגלה שאותה ההתנהגות (המוסרית) היא האינטרס העליון שלנו.
פיידון- האתגר בנוגע לגורל הנפש
החשש בנוגע לאל-מותיותה של הנפש. באפולוגיה סוקרטס אמר שהוא לא יודע מה הולך לקרות אחרי המוות, ושזה לא הגיוני לפחד ממשהו שלא יודעים מהו. הסתירה יכולה להיות משתי סיבות:
- כי אלו לא הרעיונות של סוקרטס, בניגוד לאפולוגיה, אלא של אפלטון.
- אפלטון רוצה ללמד אותנו דברים אחרים בדיאלוג, כמו למידה וכו'.
ההוכחה המעגלית להישארות הנפש- בחומר הקריאה (לא נכנסנו אליה בשיעור)
טיעון ההיזכרות
אם אנחנו מקבלים את הרעיון שיש גילוי פילוסופי, ויש לימוד מהסוג שהפילוסוף עוסק בו, אנחנו חייבים להניח שהנפש שלו הכירה את האובייקטים שהוא מגלה עוד לפני שהוא נולד. לכן, לימוד הוא רק היזכרות בדברים שידענו פעם.
מה זה "להיזכר" ("להיות מוזכר")?
- צריך להכיר את הדבר שנזכרנו בו בעבר.
- מה שאנו תופסים בעזרת החושים גורם לתפיסה אחרת, שאינה חושית, של משהו שהוא נעדר. איננו חווים את הדבר החושי והדבר הנעדר באותה הצורה.
- שני הדברים הם דומים (הדבר הקיים והדבר הנעדר שדומה לו).
- כשרואים את הדבר שמזכיר משהו אחר, אפשר להגיד אם הוא שווה לו או יורד ממנו מבחינת הדמיון. (אם הדמיון לוקה בחסר או שווה- זה לא אותו הדבר עצמו אז תמיד נגיד שהוא לא שווה).
מה זה "לימוד פילוסופי"?
דברים שווים הם שונים מהשווה כשלעצמו, מהגדרת השוויון. מלכתחילה כדי לדעת מה זה שוויון הייתי צריך לדעת מה זה "שווה". הדברים השווים בעולם פחות שווים מהשווה כשלעצמו. השווה כשלעצמו הוא יותר שווה מכל דבר שעליו אנשים יכולים להתווכח שהם שווים. אם גילינו את השווה כשלעצמו אחרי שפגשנו דברים שווים שהשוויון שלהם לא מושלם, אז בהכרח הכרנו קודם לדברים השווים את השווה כשלעצמו.
אם הכרנו את השווה כשלעצמו, אבל לא בעזרת החושים, מכאן שהיינו צריכים לדעת מהו השווה לפני שהיו לנו חושים. לא היו לנו חושים רק לפני שנולדנו, מכאן, שבהכרח הידיעה על האידאה של השווה הייתה קיימת לנו לפני שנולדנו.
מכאן, חקירה פילוסופי מלמדת אותנו משהו שכבר ידענו, כשאנחנו מגלים גילוי פילוסופי, אנחנו נזכרים במשהו שכבר ידענו.
"אם השגנו אותה קודם שנולדנו, ואיבדנו אותה עם היוולדנו, ולאחר מכן, בכוח החושים הנוגעים באותם הדברים, אנו קונים לנו שנית את הידיעות ההן שהיו מצויות בנו בזמן מן הזמנים קודם לכן – הרי שאז יהיה הדבר הקרוי 'לימוד', כמוהו כהחזרת הידיעה ההיא שלנו? ונצדק אם נקרא לכך להיות נזכרים?"
הישארות הנפש מתוך הדמיון בינה ובין הדברים אותם היא מנסה להכיר
משהו שיכול להתפזר חייב להיות מורכב, בעל חלקים. אם משהו יכול להשתנות, הוא בהכרח בעל חלקים, משום שאם הוא השתנה ונשאר שלם, הוא לא מוגדר ע"י אותה התכונה שהשתנתה, כלומר שיש בו אספקטים שונים- מה שהוא, והתכונה שיכולה להשתנות ולא משפיעה על היותו הוא.
יש שתי קטגוריות של דברים:
- הדברים בעולם הנתפס, המשתנים ובעלי חלקים. (העולם הנתפס)
- האובייקטים של המחשבה, שמטיבם נצחיים ואינם משתנים, ולכן הם אינם בעלי חלקים ואינם יכולים להתפזר. (העולם המושכל)
נדמה שהנשמה דומה לקטגוריה השנייה, מכיוון ש:
- היא בלתי-נראית, אי אפשר לתפוס אותה בחושים.
- תפקיד הנפש היא לשלוט בגוף. האלים הם אלו ששולטים על העולם והם בלתי-נתפסים ונצחיים. ולכן הנפש דומה לאלוהות.
אי אפשר להגיד שהנפש שייכת באופן מובהק לאחת הקטגוריות, אבל היא בהחלט יותר דומה לקטגוריה השנייה.





