ביקורת נדרשת, שסוקרטס לא מציג היא שהנורמטיבי (איך צריך להתנהג) לא יכול להיגזר מהדסקריפטיבי (מתאר את העולם).
סוקרטס אומר שאם לא מסתכלים ברזולוציה הנכונה רואים את זה כך, אך כשמסתכלים על הקוסמוס זה נראה שונה. הוא גם מאמין בסעיף 1. סוקרטס מראה לקאליקלס שהעמדות שלו לגבי העמדה הזו לא מסוגלות להסתדר ביחד. (עמ' 338) צריך לחפש את החזק ביותר ולפיכך להבין מה הדבר הנכון לעשות. היות והחזקים במדינות הם אלו שמחוקקים את החוקים והם נעלים, אבל נאמר שהחוק מחוקק ע"י המרובים החלשים. סוקרטס אומר שחוק הטבע הוא חוק המדינה.
בשלב זה קאליקלס משנה את עמדתו שהנעלים הם כבר לא החזקים, אלא "הנבונים והאמיצים". קאליקלס דוחה את האנאלוגיות של סוקרטס על רופא בארוחה וסנדלר עם הרבה נעליים. קאליקלס אומר שהם מרבים את חלקם במדינה, לא כמו האנאלוגיות של סוקרטס. לפי סוקרטס אם חלקם בשלטון גדול יותר, זה אומר שהם שולטים יותר טוב בעצמם.
עמ' 344- אדם מתון לא צריך לרדוף אחר עצמו, הוא צריך לעשות תהליך אחד של השגת הטוב בעוד התהליך של אדם פרוץ הוא "כיבוי שריפות". קאליקלס אומר שהחיים זה להיות רעב למשהו ולספק את הרעב הזה, השאיפה לעוד.
עמ' 346- קאליקלס מסכים שדברים נוראיים טובים באותה המידה כמו הנאות משובחות ובעצם אין הבדל בין הנאות רעות לטובות, בין לאכול אוכל טוב כשאתה רעב ללהתגרד בראש כשהוא מגרד. זה לא אינטואיטיבי.
תיאוריה של ערכים– חיבור בין אומץ לב לידיעה, שהם האנשים הנעלים- הנבונים והאמיצים.
מושג טוב הדוניסטי– (עמ' 347-350) סוקרטס מזכיר לנו ש-נעים=טוב וש- ידיעה≠אומץ≠נעים.
הנאה היא טובה תמיד.
סוקרטס מנסה להראות שמושג ההנאה ההדוניסטי שהנאה זה תמיד טוב, הוא לא נכון.
- אי אפשר שניגודים יהיו ביחד בו-זמנית.
- הנאה היא ההפך מצער, אז הם מנוגדים זה לזה, והם לא יכולים להיות ביחד. הם מסכימים על כך שכל מחסור ותאווה הם דבר מצער ורע ומילוי המחסור והתאווה הם מהנים.
- בפועל הם כן ביחד (למשל בדוגמאות הצמא והרווית הצמא, הרעב והאכילה). הם באים והולכים ביחד (אתה לא נהנה מאוכל כשאתה לא רעב, ולא נהנה משתייה כשאתה לא צמא, אך אם אפשר לשתות תוך כדי צימאון ולאכול תוך כדי רעב יוצא מכך שאתה יכול ליהנות כשיש לך גם דבר מצער). היות והפכים לא יכולים להימצא ביחד, גם המחסור והתאווה ומילויים לא יכולים להיות ביחד אם הם באמת הפכים.
- מסקנה: מכאן, הנאה וצער לא מנוגדים זה לזה, ולכן הנאה וצער לא יכולים להיות כמו טוב ורע, לכן הנאה היא לא טוב וצער הוא לא רע. (מה שחשוב כאן הוא הנאה≠טוב)
לכן הנאה היא לאו דווקא טוב ויכולות להיות גם הנאות רעות.
(עמ' 351-356)- הטיעון החזק של הדיאלוג- סוקרטס לא סותר את אחת ההנחות, אלא שקאליקלס לא יכול להחזיק את שתי העמדות הנ"ל ביחד:
- הנעלים הם טובים ואמיצים
- הנאה היא טובה תמיד
אנשים טובים אם יש בהם מן הטוב או מן הרע. אומץ ותבונה הם טובים. =>אז אומץ ותבונה הם האמיצים והנבונים.
איש טיפש גם יכול להיות שמח. מי שנהנה יותר בשעת קרב כשהאויב בורח הם הפחדנים והאמיצים באותה המידה, או הפחדנים. אם הפחדנים והטיפשים נהנים באותה המידה כמו הנבונים והאמיצים=> או שההנחה הראשונה לא נכונה או שההנחה השנייה לא נכונה.
לכן קאליקלס מוותר על מושג הטוב ההדוניסטי (וחוזר אליו בהמשך). הביקורת האמיתית של קאליקלס על סוקרטס היא שפילוסופיה זה לילדים.
ההנאה שהרטוריקה מספקת היא נחותה מהפילוסופיה, והיות ועדיף לקבל עוול על לעשות עוול- עדיף פילוסופיה על פני רטוריקה.
הביקורת החריפה ביותר של סוקרטס היא שהפוליטיקה האתונאית צריכה להפסיק לרצות את ההמון ולכוון למה שטוב, ולא למה שנראה (הפוליטיאה).
סוקרטס מדבר עם כמה חברים רגע לפני הוצאתו להורג על פילוסופיה, המוות ומה שביניהם.
הפילוסופיה כהכנה למוות
פילוסופים יהיו נכונים למות, משום שלאחר שימות, יזכה לטובות שאין כמותן. נראה כמעט כאילו העוסקים בפילוסופיה בדרך הנכנוה שואפים (ומעיני האחרים נעלמת שאיפתם) לדבר אחד בלבד והוא שימותו ויהיו מתים.
פילוסוף אמיתי בז לתענוגות הקשורים לגוף (בגדים, תענוגות אכילה ושתייה וקישוטי גוף) וככל הניתן מפנה את עיסוקו לנשמתו. הפילוסוף מחלץ את נשמתו ככל הניתן משיתופו של הגוף, שלא כשאר בני האדם. רוב האנשים סבורים שמי שאינו מחשיב את תענוגות הגוף, מתקרב למצבו של מת ולא כדאי לו לחיות. החושים מטעים אותנו, רק הנשמה יכולה לתפוס את האמת, כשהיא מעיינת במשהו בלי הגוף, דרך המחשבה. המחשבה הכי טובה כשלא מטריד אותה הגוף (רעב, צמא, קור, כאב וכו'), כשהנשמה כמה שיותר עם עצמה בלבד. כל עוד יש לפילוסוף גוף, לעולם לא ישיג את מבוקשו שהיא האמת. כדי לדעת משהו אמיתי צריך לפרוש מהגוף ולהביט בעצם נשמתנו אל עצם הדברים ורק כך ניתן לרכוש תבונה, התרת הנשמה ופרישתה מהגוף נקראת מוות ולכן כל מה שהפילוסופים מייחלים אליו הוא, למעשה, המוות, ורק במוות יזכה בתבונה. לכן המוות פחות מפחיד פילוסופים משאר האנשים, כי הם מתאמנים בחייהם בלהיות מתים.
המוות נחשב לאחת מהרעות הגדולות, אמיצי הלב שעומדים בסכנת המוות, הם אמיצים רק משום שהם מפחדים מרעות גדולות יותר מהמוות. אנשים מתוקנים ומיושבים בדעתם שאינם הולכים אחר תענוגות, למעשה מפחדים שישללו מהם תענוגות אחרים שאליהם הם נכנעים ומתוך תשוקה לפריצות הזו, נמנעים מחלק מהתענוגות. הסגולה הטובה היחידית היא תבונה. כשמחליפים תענוגות ופחדים אחד בשני, אין זו אלא תמונה ריקה, ובהחלט לא סגולה טובה, שאין עמה חירות, בריאות או אמת. יישוב דעת, צדקה, אומץ לב והתבונה עצמה, הם טהורים כשמשהו מתחלף בהם.
גלגול נשמות
בני האדם חושדים שהנשמה מתכלה ביום המוות. קביס מבקש מסוקרטס שייתן לו ראיות לכך שלנשמת המת יש הוויה, כוח ותבונה משל עצמה. ההוכחה מתחלקת לשניים: המוות שאחרי החיים (המתים המתהווים מהחיים), המוות שלפני החיים (החיים המתהווים מהמתים).





