סיכום של סוקרטס:
- הטוב והנעים אינם היינו הך.
- יש לעשות את הנעים לשם הטוב, ולא את הטוב לשם הנעים.
- נעים הוא זה שבהימצאו אנו נהנים, וטוב הוא זה שבהימצאו בנו אנו טובים.
- דברים הם טובים כשנמצאת בהם סגולה טובה.
- הסגולה הטובה של כל דבר, כלי וגוף ונשמה, נמצאת מתוך הסדר והמידה הנכונה והאומנות שלהם.
- כשמתקנים משהו הוא הופך לטוב, גם נשמה שמתקנים אותה טובה מנשמה לא מתוקנת.
- נשמה מתוקנת היא נשמה מיושבת בדעתה, לכן נשמה מיושבת בדעתה היא בהכרח טובה.
- ההפך, נשמה פרוצה, היא ההפך מטובה, כלומר, רעה.
- נשמה טובה תעשה את הראוי לאלים (מעשי חסידות) ולבני האדם (מעשי צדק), ולכן בן אדם חסיד וצדיק הוא טוב יותר.
- אדם מיושב בדעתו תמיד יהיה גם אמיץ לב.
- אדם חסיד וצדיק ואמיץ-לב המיושב בדעתו הוא איש טוב בתכלית וחייו טובים ונאים בכל, לכן הוא מאושר. האיש הגרוע הוא ההפך, הפרוץ שחייו גרועים (הפוך ממה שאמר קאליקלס בראשונה).
בעמ' 366-367, כתוב שמוטל על מי שרוצה להיות מאושר לרדוף אחר יישוב דעת ולברוח מפני פריצות ורדיפה אחר תאוות, להשתדל לא להיות חייב בעונש, ואם כן, יש להטיל עליו את העונש, שכן לא יהיה מאושר אחרת. וזאת המטרה שחייב אדם לכוון אליה בחייו הפרטיים והמדיניים. צריך להשתמש בריטוריקה כדי להאשים את עצמו ואת קרוביו כשעושים מעשה עוול, כדי לצאת אשם ולקבל עונש.
סוקראטס אומר שאם צריך ללמוד את האומנויות שיצילו את חייו על מנת להאריך חיים, כמו רטוריקה שיש בה משום הצלה בבית הדין, צריך ללמוד גם שחייה, ולמרות שחכמת הקברניט או חכמת בונה מכונות המלחמה מצילות חיים לא פחות מרטוריקה, הן חכמה צנועה ותקינה ולא מתיימרות להשיג דבר מה נהדר. הפער החברתי בין הריטור לקברניט או לבונה מכונות המלחמה לא מוצדק לפי ההיגיון הזה, אבל לדעתם הפער החברתי כן מוצדק, ולכן כנראה שלא צריך ללמוד את האומנויות שמצילות את החיים, אלא את האומנויות שגורמות לתקינות, לטוב. סוקרטס שואל את קאליקלס אם בריטוריקה שלו הוא כבר הפך אזרח כלשהו מפרוץ וגרוע לנאה וטוב.
בסופו של דבר סוקרטס מספר סיפור על האלים שדנים לטארטרוס (הגיהינום) ולאיי השלווים (גן-עדן). המוות הוא היפרדות הגוף והנשמה, כך שהגוף נשאר כפי שהוא היה כשהאדם היה בחיים (רגל שבורה, שיער וכו') והנשמה נשארת כפי שהיא הייתה כשהאדם היה בחיים (עשיית עוולות, מעשי צדקה). האלים דנים רק את הנשמה, ולא יודעים אם מי שלפניהם הוא קבצן או מלך, כך שזה לא משנה מה היית בחיים, אלא מה היה אורח חייך. על מנת לא לסבול במוות, אורח החיים הנכון הוא כנאמר לעיל:
- להיזהר יותר מעשיית עוול מאשר מסבילתו.
- לא רק להיראות טוב, להיות טוב באמת ולהיות צדיק, גם בחיי היחיד וגם בחיי הציבור.
- אם עשית עוול- להיהפך לצדיק ולתקן את הנשמה ע"י לתת את הדין.
- לברוח מכל חנופה
- לצורך כך, אפשר לעשות הכול, להשתמש בריטוריקה ובכל שאר הפעולות האפשריות.
אפלטון/ אותיפרון- לא למבחן
המילטים- תחילת הפילוסופיה
הרקליטוס- אמת המידה לאמת- הלוגוס
פרמנידס- התגובה להרקליטוס או אמת מידה נוספת כדי שנוכל לשפוט דברים כנכונים- ה"הינו"
הסופיסטים כפרו בהבנה שהשפה יכולה לתאר את האמת
סוקרטס של אפלטון- מחפש אמת מידה שנוגעת בדברים הקבועים, ותביט מבעד לשינויים שאנו חווים. סוקרטס מספר על חברו חירופון שהלך לדלפי ושאל נבואה מהנביאה של דלפי. היא משיבה שאין חכם מסוקרטס. סוקרטס לא חושב שהוא הכי חכם ועוזב את חייו למען חיי עיון כדי להבין מדוע הוא החכם באדם. התשובה היא ככל הנראה שהוא יודע שהוא לא יודע.
הדיאלוג אותיפרון הוא מהתקופה המוקדמת של אפלטון, לכן ככל הנראה הם מייצגים רעיונות סוקרטיים באמת.
אותיפרון וסוקרטס נפגשים בבית הדין. מילולית השם של אותיפרון זה "חושב ישר", שזה אירוני כי הוא אינו חושב ישר.סוקרטס נאשם על אי כיבוד האלים/ המצאת האלים/ מקלקל את הצעירים. אותיפרון כדי לתבוע את אביו על חטא נגד האלים של רצח, שזה מוזר חברתית בגלל שיש את הסוגיה של נאמנות למשפחה מול חסידות לאלים. אביו כלא מישהו שרצח מישהו אחר, ושכח ממנו בבור בו כלא אותו והוא מת מרעב/קור.
הגדרה 1: אותיפרון מסכים שיש חסידות, ויש חטא, וכל הפעולות שנמצאות תחת חסידות יש להן אותה צורה. ההסכמה שלו באה לרעתו בהמשך. אותיפרון אומר שחסידות היא "מה שאני עושה עכשיו", כלומר, לתבוע לדין את מי שעשה פשע, גם אם הוא בן משפחה או לא, ולא לתבוע אותו זה חטא. סוקרטס אומר שחסידות צריכה להיות אותו הדבר בכל המקרים שלה ואין עניין בלציין מופע אחד.





