נון-נטורליזם

נון-נטורליזם: שייפר-לנדאו טוען להתכנות עמדה נון-נטורליסטית בעזרת אנלוגיה מפילוסופיה לא

רדוקטיבית של הנפש ..

א.  מהו ריבוי מימושים realizabilty) (multiple בפילוסופיה של הנפש ובאתיקה נון -נטורליסטית

? substance dualismעל עדיף הוא ובמה property dualism מהו  .ב

ג.   האם לדעתך האנלוגיה משכנעת?

 

א. בפילוסופיה של הנפש ריבוי מימושים היא הדרך להסביר איך הנפש ממומשת בתהליכים כימיים. הכוונה בריבוי מימושים היא שלכל מצב מנטלי יש מספר גדול של מימושים דסקריפטיביים. למשל, המצב המנטלי שאנחנו מכנים "כאב" יכול להיות ממומש בתהליכים נוירוניים מסויימים ששונים זה מזה, "עצב" יכול להיות

ממומש באמצעות תהליכים הורמונליים שונים וכו.' במילים אחרות, כל מצב מנטלי יכול להיות נסמך על

מצבים פיזיולוגיים/כימיים/ביולוגים =(נטורליסטים) שונים. אבל, המצב המנטלי לא שקול להם- כאב, למשל,

לא שקול לתהליכים נוירוניים, כי אם מנסים להסביר כאב רק באמצעות תהליכים "מכניים" שקורים בגוף,

אנחנו מאבדים חלק מההסבר.

באותו אופן, לטענת שפר הנון-נטורליסט, תכונות מוסריות ממומשות על ידי תכונות דסקריפטיביות שונות. כלומר, התכונות המוסריות עצמן הן לא נטורליסטיות, אבל הן נסמכות על תכונות א-מוסריות נטורליסטיות שונות (למשל: "ראוי" הוא לא תכונה נטורליסטית, אבל הוא ממומש בדרכים שונות – יש המון מעשים

שאפשר למדוד ולראות =(נטורליסטים) שהופכים משהו להיות ראוי (אבל זה לא אומר שהם שקולים לו.

הדבר דומה לכך שכשפסל עשוי מחימר, הפסל לא שקול לחימר כי זה לא אותו דבר.)

ב. חסכנות אונטולוגית הינה דרך לפסול תיאוריות מוסריות. כאשר ישנם שני תיאוריות, נעדיף את זאת שיש לה פחות "ישים," לפי מבחן תערו של אורקהאם, כלומר שלא מוסיפה עוד מושגים ודברים והיא מתומצתת. ה

dualism property אומר שלאותם "ייישים" יש גם תכונות פיזיקליות וגם תכונות מוסריות, כלומר היא

מאפשרת גישה נון נטורליסטית מבלי להמציא יישים חדשים, ולכן עומדת במבחן התער של אורקהאם. dualism Substance אומר שיש יישים שהם מוסריים ויש יישים שהם פיזיקליים- והם שונים. החיסרון של הגישה הזו היא שאנחנו משתמשים (לכאורה) ביישים מיותרים כדי להסביר את העולם – לא עומד במבחן

התער של אורקהאם, ולכן dualism property עדיפה על dualism .substance

ג. דעתי היא שהאנלוגיה של שפר לפילוסופיה הרדוקטיבית של הנפש אכן משכנעת לעמדה הנון-נטורליסטית. לטעמי, הגיוני לומר, בהסתכלות נון-נטורליסטית, שיש ב"יש"ים נון-נטורליסטיים מורכבות שקשורה לפיזיקה

וגם למוסר. אני סבור כי זה תואם את תפיסתנו האינטואיטיבית, כמו לדוגמא, כאשר אנו מסבירים כאב, יש בזה יותר מאשר פעילות נוירונית במוח, כלומר כאב מבוסס על תפיסה של dualism property שהוא "יש" אחד שמורכב הן מתכונות מוסריות והן מלא-מוסריות. בנוסף, דעתי היא שיש ערך מוסף שלם בהסתכלות

 

על "טוב" כעל יותר מאשר הדברים שאנחנו מגדירים כחלקים שלו. הרי "טוב" הוא מעבר לכל דבר שניתן

להצביע עליו ולהגיד שהוא טוב, ולכן יש איזשהי מורכבות ששפר מבטא באנלוגיה ושנאמנה למציאות.

.14 קוואזי-ריאליזם

א.  מהי בעיית פרגה-גיץ' וכיצד יתמודד איתה הקווזי-ריאליסט ?

ב.  מהי בעיית mind-independence וכיצד יתמודד איתה הקווזי-ריאליסט ?

ג.   מה לדעתך מידת ההיתכנות של הפרויקט ההסברי הקווזי-ריאליסטי?

א. בעיית פרגה גיץ' היא אחד מהאתגרים הניצבים בפני הגישות הנון-קוגניטיביסטיות, שאינן תופסות טענות מוסריות כבעלות ערך אמת כיוון שאינן מבטאות האמנה כלשהי אלא משהו אחר. אמוטיביזם, לדוגמא, היא העמדה על פיה שיפוטים מוסריים הם הבעה של תחושות ביחס לפעולה מסוימת. על פי גישה זו, הפונקציה

של טענה מוסרית היא הכוונת התנהגויות והבעה של תגובות כמו בעד או נגד, ולא תיאור של עובדות. אם תחת גישות שונות משמעות השיפוט "תחרויות יופי זה רע" תהיה בה כדי להגיד שתחרויות יופי זה דבר

פסול, האמוטיביסט יטען שהשיפוט איננו תיאור של העולם, אלא למעשה הבעת רגש: בוז לתחרויות יופי.

ככאלה, שיפוטים אמוטיביסטיים הם לא בעלי ערך אמת. בעיית פרגה גיץ' דורשת מהאמוטיביסט להתיחס למצבים בהם המשפט הנאמר אינו בעל משמעות לשונית

של טיעון, אלא הוא בעל תפקיד שונה.

לדוגמא:

)1  תחרויות יופי הן פסולות.

)2  אם תחרות יופי הן פסולות, אז אל לאדם לשלוח את בתו לתחרויות יופי.

)3  אל לאדם לשלוח את בתו לתחרויות יופי.

הטיעון נדמה כתקף, אולם הבעיה בנובעת מכך ש"תחרויות יופי הן פסולות" משמש כטענה ב )1( (ולכן כהבעת רגש חסרת ערך אמת עבור האמוטיביסט,) ובשלב השני כתנאי. כיוון שיש שוני בין שתי המשמעויות ב )1( וב ,)2( הטיעון איננו תקף. מכאן, מבעיית פרגה גיצ' מאתגרת את האמוטיביסט בשאלה איך ניתן לתת דין וחשבון על משפט שלא נאמר כטיעון מבלי לסכן את המסקנה האינטואיטיבית אליה מובילים

משפטים מסוג זה. כלומר, האמוטיביסטים לא יכולים להסביר מדוע יש תוקף לאמירות מוסריות דוגמת אלה

שפעמים רבות מובילות את האדם בחייו. ההתמודדות של בלקבורן עם בעיה זו היא דרך הטענה שיש לאדם רגיל מערכת דיספוזיציות שעומדות ביסוד התגובות לנסיבות השונות. רגישות מוסרית יכולה להיות עקבית או "סדוקה." אני מרגישים מחויבות לרגישות מוסרית עקבית ולא לסדוקה. הדיספוזיציות הללו הן ביטוי לגישה הנון-קוגניטיביסטית, שכן הן

אקספרסיביות ונטולות ערך אמת. אך למרות זאת הן כן מובילות את האדם לפעולה, ומסבירות התנהגותו.  בלאקברן טוען שהשיח שלנו הוא ריאליסטי לכאורה, או קוואזי ריאליסטי. השיח הריאליסטי נוצר מפגמים פרגמטיים, כלומר כדי שנוכל לעשות ביתר קלות את מה שאנחנו רוצים לעשות בשיח המוסרי שלנו. עם זאת, אף שהשיח המוסרי משתמש במונחים ריאליסטיים, הוא אינו ריאליסטי במהותו. אנו משתמשים בשיח הריאליסטי מטעמי נוחות גרידא. זוהי דרך נוחה לדעת על המוסר ולכן הקווזי ריאליסט מאמצה למרות שהוא יודע שבמהות לא מדובר בעמדות בעלות ערך אמת. בעצם הקוואזי ריאליסט מבין שאמירות מוסריות

אינן בעלות ערך אמת אך למרות זאת הוא בוחר לפעול בדרך המקובלת בהתאם לרגישות המוסרית שלו.  הרגישות המוסרית שלנו היא לא רק כלפי נסיבות (טענה מוסרית אקספרסיבית) אלא גם כלפי רגישויות מוסריות של אנשים אחרים. ביטוי )2( בעצם מביע איזשהי רגישות מוסרית כלפי הרגישות שמשלבת את שתי הרגישויות – "הידד שאם תחרות יופי פסולות, אל לאדם לשלוח את בתו לתחרויות יופי," חיובי יותר מרגישות שמכילה רק את .)1( זה אומר ש )1( ו )2( הן לא "כשל שיתוף השם" (שימוש באותו מונחכמה פעמים במשמעות אחרת,) בן טענות מוסריות בעלות משמעות שונה, אבל אם נקבל את שתיהן נרצה שהמסקנה תהיה אמיתית כי היא תבטא רגישות מוסרית עקבית – בלאקבורן יוצר הצדקה לקבלת הלוגיקה גם בעולם הנון-קוגניטיביסטי (למרות שלא אמורה להיות הצדקה לכך כי המוסר בעולם הנון-קוגניטיביסטי

הוא לא בעל ערכי אמת.)

 

ב. בעיית ה independence mind היא שבריאליזם עיקרון ה independence mind לפיו מה שקובע זו אמת חיצונית למחשבות שלי, בלי קשר למה אני חושב על הדבר. לריאליסט נון-קוגניטיביסטי בעיה עם עיקרון

זה. ריאליסט קוגניטיביסט ישאל מנין לנון קוגניטיביסטים הזכות לומר:

)1  אין זה כך שאם אנחנו חושבים ש X מגונה אז X מגונה.

)2  אין זה כך שאם X מגונה אז אנחנו חושבים ש X מגונה.

תשובת בלקבורן לבעיה שטענות הפוכות ל )1( ו )2( הן ביטוי של רכיבים ברגישות מוסרית דוחה. אם מישהו טוען שלהתעלל בכלבים זה מגונה אז התעללות בכלבים זה מגונה, או ראוי. מה שמחבר את שני

הדברים האלה זה רגישות דוחה. הלך רוח שאנחנו מחייבים ברגישות M* מחבר את המעשה המגונה לעובדות נטורליסטיות שונות כמו כאב למשל, ולא מקשר אותו לעובדת המחשבה שלנו, ולכן התעללות רעה כי הכלב חש כאב, ולא כי אני חושב

 

את זה. אם אני מקשר את זה למה שאני חושב, הלך הרוח עצמו הוא מגונה, וזה סנסיבליות פגומה (שדברים כאלה תלויים במה שאני חושב ולא למשהו אחר) זו דרך נוספת שהעמדה הקווזי ריאליסטית

מתמודדת איתה. הצלחנו להכניס שוב את השיח המעין ריאליסטי הזה מבלי להתייחס לעמדה ריאליסטית.

 

ולכן לטעמו האדם

יעילה לפרקטיקה מוסרית משמעותית.

לדעת בלקבורן אנשים מחפשים שפה שתהיה

 

ממציא שפה שמתייחסת למחויבויות שלנו כאילו הם אמצעים לדיון באיזושהי אמת (למרות שאנו לא

מדברים על אמת.) לדעת בלקבורן זוהי "שפת העומק"  המוסתרת והשפה העילית היא ביטויה. אילו השפה

העילית השלנו הייתה אקספרסיביסטית אז הייתה מתפתחת שפה ריאליסטית מטעמים פרגמטיים (כדי לעשות בקלות יחסית את מה שאנחנו רוצים לעשות בשפה המוסרית.) ולכן המסקנה היא שהשיח המוסרי

הריאליסטי לכאורה לא מוכיח שאקספרסיביזם שגוי אלא רק שהאדם המציא שפה שתשמש את מטרתו.