צדק כהוגנות היא תפיסת צדק פרוצדורלי טהור אליה מגיעים באמצעות שיווי משקל רפלקסיבי במצב המקורי מאחורי מסך הבערות המבססת עקרונות הבוחנים את המבנה הבסיסי של החברה תוך התחשבות בעיקרון
המקסימין בהתאם לאופן שבו הוא מווסת את חלקם של האזרחים בטובין הראשוניים
מתוך היותם של האזרחים שווים וחופשיים.
עקרונות הצדק כהוגנות
.1 עיקרון החירות השווה – לכל אדם זכות לתבוע לעצמו חירויות יסוד שוות (חירות
שלילית.) .2 פערים חברתיים וכלכליים צריכים לעמוד בשני תנאים (עיקרון לקסיקלי – נכנס
לתוקף רק במידה והראשון מתקיים:)
.a שוויון הזדמנויות הוגן.
.b עיקרון ההפרשיות.
שוויון הזדמנויות הוגן – שוויון הזדמנויות בשתי רמות:
)1 שוויון הזדמנויות פורמלי – המשרות ניתנות לבעלי הכישורים המתאימים ביותר.
)2 שוויון הזדמנויות הוגן – לבעלי כישורים דומים תהיה הזדמנות שווה להגיע למשרות, ללא
תלות ברקע החברתי-כלכלי שלהם.
"ההגרלה של הטבע" – אי-השוויון הטבעי בין בני האדם. חלוקת הכישורים (והמוטיבציה) בין האנשים היא שרירותית, ולכן אין מובן חזק שבו אנחנו זכאים לפירות הכישרון שלנו – שכן הם שרירותיים לכשעצמם. מעבר לכך, מוסד המשפחה אינו כפוף לעקרונות ההוגנות, וברור לנו שתהליך ההתפתחות של הילד אינו בהכרח מבוסס על שוויון הזדמנויות הוגן. לכן יש צורך
בעיקרון ההפרשיות.
עקרון ההפרשיות – כל אי-שוויון צריך להיות מוצדק ע"י הבאת רווחה מרבית לחברים
הנחשלים ביותר בחברה. יש לעצב את המוסדות החברתיים כך שהנחשלים ביותר off( )worst
יהיו במצב הטוב ביותר האפשרי מבחינת הטובין הראשוניים.
לפי רולס, עיקרון ההפרשיות מבטא הסכמה לראות בכישרונות הטבעיים שלנו נכס
משותף, ולחלוק את היתרונות שמספקים הכישרונות הללו. זה עיקרון שרולס חושב שיתקבל
במצב המקורי מאחורי מסך הבערות.
הטרילמה של השוויונאות הליברלית – שוויון, חירות ויעילות. התיאוריה של רולס מנסה
לאזן בין המרכיבים האלה בחברה, ולנסות לעצב את המוסדות כך שימקסמו אותם במשולב. הבסיס לביקורות על רולס – התנגדות לניסיון הזה, תוך טענה שאחד מהמרכיבים חשוב יותר
מהאחרים.
ביקורות על רולס:
o האם הצדדים במצב המקורי יבחרו בעקרונות של רולס?
o ג'ון הרשאני – עיקרון המקסימין אינו רציונלי. תחת מסך הבערות, פרט
רציונלי ימקסם תוחלת-תועלת.
o ביקורת שוויונאית – מי הם הנחשלים ביותר?
o רולס מניח שהנחשלים ביותר הם אלה שסל הטובין הראשוניים שלהם דל יותר.
o דבורקין (שוויונאות מזל) – יש חשיבות לסיבה שבגללה נגרמה הנחשלות.
חברה צודקת תפצה על נחשלות שנגרמה כתוצאה מחוסר מזל, ולא על נחשלות
שנגרמה כתוצאה מבחירות גרועות.
o האם עקרון ההפרשיות צודק?
o ג'רי כהן (מרקסיסט) – אין סיבה מוצדקת מוסרית שבעלי הכישורים ידרשו
תמריצים גבוהים יותר מאחרים. השאלה העמוקה – למה עקרונות הצדק של
רולס תקפים רק למבנה החברתי הכללי, ולא להתנהגות הפרטים.
נוזיק והגישה הליברטריאנית
ליברטריאנים: מאמינים שחופש הוא ערך עליון, בדגש על חופש מכפייה ממשלתית. כפועל יוצא מכך, צריך לצמצם חקיקה, לשים דגש על זכויות קניין ולמנוע מהממשלה להתערב בחיים של
אנשים.
לעמדה הליברטריאנית יש שני מקורות פילוסופיים אפשריים:
- טלאולוגיה – הצדקה באמצעות התוצאות. אמונה כי מדיניות ליברטריאנית מובילה לתוצאות
חיוביות, ולכן יש לאמץ אותה.
- ליברטריאניזם תועלתני – גישה טלאולוגית, שדוגלת בליברטריאניזם מתוך אמונה
שמדיניות ליברטריאנית ממקסמת את התועלת החברתית.
- דאונטולוגיה – הצדקה באמצעות התהליך. מדיניות ליברטריאנית הינה היחידה שמכבדת
את הזכויות הטבעיות של בני אדם.
- ליברטריאניזם של זכויות טבעיות: גישה דאונטולוגית, לפיה מדיניות ליברטריאנית
היא הדרך היחידה לכבד את הזכויות של האנשים.
כמובן שיש חפיפה מסוימת בין הדוגלים בשתי הגישות, אבל הן נובעות ממקורות פילוסופיים
שונים.
גישה טלאולוגית מנדוויל (משל הדבורים) – חטאים פרטיים, תועלת ציבורית. אנשים הם בבסיסם אנוכיים ולא מוסריים, אבל דווקא כאשר הם חופשיים לעשות כרצונם, נוצר תמרוץ של הכלכלה אשר ממקסם
את טובת הכלל. מעין גרסה קיצונית של "היד הנעלמה." סמית – אנשים הם לפעמים מוסריים ולפעמים לא. גרסה פחות קיצונית של מנדוויל. ברוב המקרים אנשים פועלים למקסום האינטרס האישי, אבל אם קיים שוק מתוכנן כהלכה, התוצאה
האגרגטיבית תהיה מקסום התועלת החברתית "(היד הנעלמה.)" האייק – מגבלות הידע של האנשים כהצדקה המרכזית לשוק. כל ניסיון לבצע תכנון מרכזי (או סתם רגולציה) יוביל לחוסר יעילות כלכלית, ובהמשך אף להידרדרות לדיקטטורה. אין משמעות
לזכויות בפני עצמן, אלא בגלל מה שהן מאפשרות – שגשוג כלכלי.
גישה דאונטולוגית (בה נתמקד:) נוזיק – מציג גישה הרואה בחופש ערך עליון בלי קשר לתוצאות שלו. הטיעון של נוזיק
נחשב להמשך ישיר של הטיעון של לוק.
נוזיק חושב שיכולה להיות מדינה צודקת שאינה מפרה זכויות (כלומר, הוא לא דוגל באנרכיזם
פילוסופי,) אבל מדינה כזו תהיה מטבעה מאוד מוגבלת, ותתמקד בביטחון אישי לאזרחיה. ככלל, נוזיק לא בדיוק מאמין בצדק חלוקתי. נוזיק מציג חזון אוטופי של המדינה כפי שהוא רואה אותה
– התערבות מינימלית ככל האפשר.
הביקורת של נוזיק על רולס (ותפיסות הצדק בכלל) – נוזיק מבקר את מה שהוא מכנה "תפיסות דפוסיות של צדק:" ניסיון לקבוע האם חלוקה מסוימת של משאבים חברתיים וכלכליים עולה בקנה אחד עם דפוס מסוים, אשר תואם את תפיסתנו על הצדק. תפיסה דפוסית
מתבססת על ההנחה שמתוך הסתכלות על חלוקת הטובין הראשוניים, אנחנו יכולים
לקבוע אם החלוקה היא צודקת או לא. לגישת נוזיק, זו טעות בחשיבה על צדק, כי היא תלויה
בדפוס הצדק שאנחנו מאמינים בו. לכן צדק חלוקתי הוא מושג חסר משמעות.
נוזיק מפריד בין שני סוגים של תיאוריות דפוסיות:
· "תיאוריה של מצב סופי:" שיפוט של מידת הצדק בחברה בהתאם לתוצאה
הסופית שהתקבלה. נוזיק מפנה את תשומת הלב לכך שאותה תוצאה סופית יכולה
להתקבל בדרכים שונות מאוד: יכולה להיות חברה שבה ההון הושג באמצעים לגיטימיים
וראויים, ולעומת זאת חברה שבה ההון הושג באמצעות ניצול עבדים.
o הביקורת של נוזיק: התיאוריות החלוקתיות הקלאסיות מתמקדות אך ורק
במצב הקיים, ולא בדרך בה הוא התקבל.
- "תיאוריה עוקבת-מאפיין" – סוג אחר של תיאוריות דפוסיות, אשר שמות דגש על
אופן החלוקה. דוגמאות: "כל אחד על פי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו," מריטוקרטיה.
האייק – אין אפשרות לחלק משאבים על פי קריטריון אובייקטיבי, אבל בשוק החופשי
המשאבים מחולקים בהתאם לערך של הפעולה לאחרים (מחיר.)
o הביקורת של נוזיק: לדעת נוזיק, לא צריך להפריד בין השאלה "מי ייצר
משאב מסוים" לשאלה "מי זכאי למשאב מסוים." לדעת נוזיק, זו אותה השאלה. למרות שהתיאוריה של האייק די סבירה, גם היא מוטעית – החלוקה של משאבים בחברה לא צריכה לעקוב אחרי שום דפוס, גם אם הדפוס הוא בחינת
מאפיין פעולה מסוים.
