"…עלינו להסביר מדוע הטבע הוא בין הסיבות אשר הן למען משהו ולאחר מכן לדבר על ההכרח, כיצד הוא בדברים הטבעיים…"
…מה מונע שכך יהיה גם עם החלקים בטבע, כגון שהשיניים יצמחו מתוך הכרח: אלה שלפנים חדות, מתאימות לנגיסה, והטוחנות שטוחות וטובות ללעיסת המזון, משלא נוצרו למען זה אלא במקרה? ובדומה לכך עם כל שאר החלקים… כאשר אפוא כל הדברים קרו כאילו נוצרו למען משהו, מאליהם ניצלו אלה אשר הורכבו באופן מתאים. ואלה אשר לא כך, נכחדו ונכחדים, כפי שטוען אמפדוקלס בדבר בני הבקר בעלי פרצוף אדם[המינוטאור]."(198b10-32)
והדבר גלוי ביותר בשאר בעלי החיים אשר פועלים לא על ידי אומנות, ולא מתוך חקירה, ולא מתוך שיקול דעת. ולכן יש שהקשו בשאלה אם בשכל או בדבר מה אחר עובדים עכבישים או נמלים ודומיהם. ואם נתקדם בכיוון זה מעט-מעט, נראה שגם בצמחים נוצרים דברים המובילים לתכלית, כגון העלים למען סוכך על הפרי." (199a20-26)
"אבסורדי לחשוב שאין הדבר נעשה למען משהו אם אין רואים את הפועל שוקל. שהרי גם האומנות אינה שוקלת." (199b26-28)
העכביש בונה רשת קורים, והנמלים בונות מחילות, לא מתוך כוונה, למרות שזה מאוד יעיל. יש תכלית חשובה לרשת הקורים, אבל אין להם חשיבה על כך ולכן אין להם כוונה לכך, למרות שהעשייה היא תכליתית. כשהעץ מצמיח עלה מעל לפרי זה כדי להגן עליו. זו עשייה תכליתית, למרות שהעץ לא חושבה על כך.
לצורה יש כוח סיבתי. הצורה קיימת לפני הדבר, כי האבא של הכלב היה בצורה של כלב ולכן הבן שלו יהיה בצורה של כלב. אריסטו לא חושב שהצורה היא ישות נפרדת מהדבר עצמו, אבל כן שזה אספקט שונה מהחומר.
ההקבלה בין המלאכותי לטבעי שלמדנו בתרגיל
"בדברים שיש בהם איזו תכלית, הקודם ומה שאחריו באים למענה. ובכן, כפי שכל דבר נעשה כך הוא נוצר, וכפי שהוא נוצר כך הוא נעשה, אם דבר אינו מפריע. אך הוא נעשה למען משהו והרי גם נוצר למען משהו. כגון, שאילו בית היה מתהווה על פי הטבע, היה מתהווה כך כפי שהוא עתה על ידי האמנות. ואילו הדברים שעל פי הטבע התהוו לא רק על פי הטבע אלא גם על פי האמנות, היו מתהווים כפי שהם נוצרים." (199a8-14)
אריסטו/ על הנפש
ספר 1 פרק 1
נפש זה הדבר שמשותף לכל הדברים שחיים. לכן, חקירה של הנפש זו חקירה של העולם החי.
מה צריך לשאול לגבי הנפש כדי שתהיה לנו הבנה?
תחילה, אולי, יש לבחון באיזה סוג מהסוגים נכלל נושא חקירתנו, כלומר, מהו? וכוונתי היא: האם הנפש היא דבר מסוים, כלומר ישות – או האם היא איכות או כמות? או שמא היא מהווה אחת הקטיגוריות האחרות שאנו מבחינים בהן? וכן, האם היא דבר מהדברים הקיימים בכוח? או האם עדיף שתהיה איזה 'מימוש סופי'? וגם זאת עלינו לשקול, האם הנפש מחולקת או שהיא ללא חלקים? והאם כל נפש היא בת אותו מין אם לאו?
בירור הקטגוריה של הנפש: כדי שתהיה כמות או איכות, צריך שיהיה את הדבר שיש ממנו כמות או שיש לו את האיכות, זה העצם, המצע. האם הנפש היא עצם בעולם או איכות של משהו אחר (להיות לבן דומה ללהיות חי)?
הנפש היא בכוח (פוטנציאלי) או בפועל (במימוש סופי, אקטואלי): שימוש ביכולת זו הרמה הגבוהה ביותר של מימוש. מתחת לזה זה שזה חלק מהטבע שלך, אבל לא בשימוש כרגע, ומתחת לזה יש את הפוטנציאל. העצם הוא מסוג הדברים שיכולים לרכוש את היכולת.
האם הנפש מחולקת או שלמה: אפלטון חושבת שהיא מחולקת לחלקים שונים שאחראיים למוטיבציות שונות. אריסטו חושב שזה מחולק לחלקים שאחראים על כישורים שונים.
האם יש סוגים שונים של נפשות, כמו שיש סוגים שונים של דברים: האם הנפש היא דבר אחד שמשותף לכל הדברים החיים, או שהיא דומה ויש הרבה נפשות, או שיש הרבה נפשות והן שונות אחת מהשנייה, ונפש של אדם לא דומה לנפש של ארנב או אריה.
אין נפש בלי גוף
יש בעיה גם לגבי ההיפעלויות של הנפש: האם כולן משותפות גם למה שמכיל אותה – או האם גם לנפש יש איזו היפעלות המיוחדת לה עצמה?
למראית עין, אין ברוב המקרים דבר שהוא נפעל, או אפילו מפעיל, בלא גוף. וכך הדבר למשל בעניין הרוגז, האומץ, והתאווה, והחישה בכלל. אך החשיבה היא הדומה ביותר לפעולה המיוחדת לה. אבל אם אף זו מהווה מין דמיון, או שאין היא קיימת בלא דמיון, אז אפילו החשיבה לא תוכל להיווצר בלא גוף.
אין רגש (כעס) בלי תגובה גופנית. גם ראייה ושמיעה הן פעילויות של דבר חי. זה יכול להיות תכונה של דבר שיש בו נפש, אבל הנפש היא לא זו שרואה או שומעת, אלא הגוף שומע ורואה. אם נגלה שחשיבה תלויה בדימויים, שמגיעים דרך העיניים, זה אומר שהחשיבה תלויה בגוף. רק אם נמצא חשיבה שלא תלויה בדימויים, נגלה משהו שתלוי רק בנפש.
סביר להניח כי גם אצל הנפש נלוות כל היפעלויותיה אל גוף כלשהו. וכך הדבר באשר ללהט, לרפיון, לפחד, לרחמים ולאומץ – כמו גם באשר לשמחה, לאהבה ולשנאה. שהרי באופן כלשהו נפעל הגוף יחד עם אלו.
אבל אם כך הדבר, ברור כי ההיפעלויות הן מובנים (logoi) הגלומים בחומר. לכן תהיה הגדרתן, למשל, כך: "ההתרגזות היא מעין שינוי בגוף מטיב מסוים, או בחלק ממנו או ביכולת שלו, שנגרם על ידי גורם מסוים ולשם תכלית מסוימת."
ההגדרה הפיסיקלית של אריסטו לכעס- רתיחה של אדם סביב הלב שנובעת מרצון להחזיר פגיעה על עלבון לא לגיטימי.
