אצל אריסטו כדי לתאר שינוי וכדי לסווג את המציאות יש קטגוריות שונות. הקטגוריה הבסיסית היא קטגוריה של עצם שיכולות להיות לו כל מיני תכונות של בעלות, יחס, גודל, איכות ועוד. העצם הזה שנראה ראשוני לגמרי הוא בר-ניתוח לשני מרכיבים: חומר וצורה.
חומר הוא הדבר הגולמי- הפיזי שממנו הוא עשוי וצורה זה מה שמארגן את החומר לכדי אובייקט, לכדי עצם. זה קל בדברים מלאכותיים.
בכוח-בפועל
כדי להפוך חומר שהוא בכוח משהו אחר, צריך מישהו שיש לו את הצורה בראש וייתן לחומר גם צורה וככה זה מארגן את החומר וקוב מהו העצם.
מה שמבדיל בין דברים טבעיים למלאכותיים זה שעיקרון השינוי, הסיבה הפועלת של הדברים הטבעיים היא פנימית. אריסטו מקביל את הדברים המלאכותיים לטבעיים כי לשניהם יש חומר וצורה. הצורה מביעה את התכליתיות בדברים המלאכותיים, ולכן גם הצורה של הדברים הטבעיים מביעה את התכלית שלהם.
4 הסיבות
הסיבה החומרית- משום איזה חומר זה? (שונה משלושת האחרות)
הסיבה הצורנית- מה זה הדבר הזה? מהו הדבר? למשל, מהו בית? בית זה משכן של בני אדם.
מה גרם להם להיות? מה גורם לבני אדם להפוך מבני אדם קטנים לגדולים? הצורה שמנחה את ההתפתחות שלהם שהיא הצורה של האדם הבוגר.
הסיבה התכליתית- התכלית של ילד היא להפוך להיות אדם בוגר בעל כושר עיון.
מהי נפש
מטריאליזם-דואליזם
דואליזם- הנפש והגוף לא קשורים אחד לשני. יש הפרדה בין גוף לנפש והם לא משפיעים אחד על השני. כל התופעות הן נפשיות. למשל, דואליסט יתאר כעס כמצב נפשי שלא קשור לגוף. האתגר שלהם הוא להסביר איך דברים שקורים בעולם משפיעים על הנפש. יש את התשובות כמו של דקארט של הבלוטה במוח שמכילה את הנשמה ומשקרת בין הנפש לגוף.
מטריאליזם- אין מצבים מנטליים, יש רק מצבים פיזיים, כימיקלים וחשמל במוח.
אפלטון- מדבר על הנפש כעל אידאה
פיידון- הנפש היא שלמה, נצחית, פשוטה, אחת, אין לה מרכיבים. היא יכולה להיות מושחתת ע"י הגוף שהוא נפרד ממנה לחלוטין. ככל שניתן צריך להפריד את הנפש מהגוף. כל דבר שקשור לנפש בגוף הוא מזיק לנפש ולכן הפילוסוף צריך להיות סגפן ככל שניתן וכך הנפש תיפרד מהגוף לחלוטין בעת המוות.
פוליטיאה- הנפש מורכבת משלושה חלקים: תבונה, אומץ ותאווה. בנפש יש יסודות שטבועים בגופני. יש חלק בנפש שמחובר לגופני. החלק הזה צריך להיות נשלט ע"י החלקים הגבוהים יותר של האומץ והתבונה.
אריסטו/ על הנפש
אצל אריסטו הנפש מחוברת לגוף, אבל היא קצת אחרת. היא צורה, לא אידאה. אריסטו דוחה את תורת האידאות של אפלטון. אין צורה ללא חומר.
ספר א'- עמדות על מהי הנפש.
הנפש אצל אריסטו- ארבעה דימויים (זרע, גרזן, עין)
ספר ב' פרק א'
נסיון להגדיר מהי הנפש ובאיזה מובן היא משותפת להרבה יצורים. אריסטו מעלה את האפשרות שיכול להיות שגם ליצורים שאינם אדם יש נפש.
יש שלושה מאפיינים לאובייקט, שלושה מובנים של 'יש':
- החומר- שבפני עצמו הוא לא אובייקט. הוא הכוח.
- הצורה/דמות- מסדר את החומר. היא מפעילה את החומר לכיוון המימוש הסטנדרטי הסופי. הצורה היא מה שהדבר שואף להיות, מימוש התכלית. המימוש הסופי.
הצורה היא המימוש הסופי בשני אופנים: מקביל למצב הידיעה ומקביל לפעולת העיון. שני הדברים הם בפועל, הם המימוש. הידיעה היא הידע הרדום, אחרי שסיימת ללמוד ואת הלא מתעסק במה שלמדת. עיון זה לעשות את מה שלמדת, הידע שממומש בפועל.
אם היינו אומרים שכל ידיעה שלא ממומשת באותו הרגע היא רק בכוח ולא בפועל, אז כל חיה שישנה היא חיה בכוח, ולא בפועל, וזו עמדה משונה. - חלק מורכב- חיבור של שניהם יחד.
העצמים הטבעיים הם הראשית לשאר הדברים
החיים- הזנה עצמית, גדילה והתנוונות. לכן כל גוף בעל חיים הוא ישות באופן מורכב, באופן השלישי של ה'יש'.
הגוף הוא המצע, החומר, והוא לא תכונה, ולכן הנפש לא תוכל להיות בתוך הגוף. הנפש היא המימוש הסופי של גוף שיש לו פוטנציאל לחיים. יש שני מושגים של מימוש סופי: הידיעה והעיון. נפש נמצאת גם כשהחי לא מממש שום דבר (למשל, כשהוא ישן), ולכן היא מקבילה למצב הידיעה, לאי-פעילות.
מימוש סופי ראשוני= מצב של ידיעה. דימוי חתימת השעווה- אין טעם לשאול אם הגוף והנפש הם אחד, כמו שאין טעם לשאול אם השוועה והחותם הם אחד. זה החיבור של הצורה והחומר שהופך את זה לחתימה. אי אפשר להפריד את השעווה מהצורה שמוטבעת בה. באותה המידה, החיבור של הנפש והגוף זה מה שהופך גוף בעל חיים לעצמו, הוא תלוי בשני הדברים. שני הדברים לא מתקיימים בנפרד.
הנפש היא הישות התואמת את המובן של גוף טבעי בעל איברים. דימוי הגרזן- הנפש של הגרזן זה החדות שלו, יכולת החיתוך שלו. ברגע שהוא יאבד את זה הוא לא יהיה גרזן אלא בשמו. אם הוא מאבד את התכלית שלו הוא כבר לא באמת גרזן. כשהוא גרזן חד מונח הוא מממש את הצורה שלו בפועל בצורה ידיעה, וכשהוא חותך הוא מממש את הצורה שלו בפועל בצורת עיון. גרזן הוא לא באמת טבעי ולכן זה לא באמת תקף כנפש.
באותה המידה עין, שהיא דבר טבעי, אם היא לא רואה היא כבר לא עין בצורה, אלא רק בשם ובחומר, כמו עין מפוסלת או מצוירת שלא באמת מממשות את צורתן, ולכן הנפש שלה לא מממשת את המימוש הסופי שלה של הראייה. ראייה היא הצורה של העין במובן מימוש סופי בבחינת ידיעה כשהאדם ישן, ובמובן מימוש סופי בבחינת עיון כשהיא רואה ברגע מסוים.
הצורה המארגנת של הגוף נותנת לו יכולות חישה מסוימות, ולכן כשאדם מת הוא לא אדם בכוח, כי נפשו אבדה. הערות היא המימוש הסופי בבחינת עיון כמו פעולת החיתוך של גרזן או פעולת הראייה של עין. כמו שהראייה והאישון מהווים את העין, כך הנפש והגוף מהווים את בעל החיים. הפוטנציאל הוא הגוף ללא הנפש. צריך את המרכיב הפיזי ואת המימוש הסופי.





