תחילת הכתיבה של אפלטון כאפלטון. הפסיכולוגיה של הפוליטיאה שונה לחלוטין מהכתבים הקודמים. למשל, שלנפש בהכרח יש חלקים וכדי להבין את הצדק צריך להבין את היחס בין החלקים של הנפש.
הפוליטיאה מתחילה בוויכוח על מהו הצדק (שונה מקאליקלס). מה מקומו של הצדק, והאם כדאי להיות ישרים.
כדי להסביר למה הצדק הוא דבר שראוי למען עצמו, סוקרטס מסביר שצריך להקים בראש "מדינה ישרה" ולהבין איך היא עובדת ובמה היא טובה, וכך נוכל להבין מה זה יושר ונפש ישרה ולמה היא מוצלחת יותר מכל נפש אחרת. ההשפעות בין אם מדובר במדינה או בנפש של אדם היא אותו הדבר. יש סטייה מהנושא של שלושה ספרים, ובספר החמישי, השישי והשביעי מדברים על היתכנות של מדינה כזו ולגלות שרק מדינה של פילוסופים היא אפשרית. בספר השמיני והתשיעי חוזרים לנושא ודנים באיזה סוג של משטרים ונפשות לא צודקות יש. מהי אומנות, ייצוגים ומה צריך להיות היחס שלנו על ייצוגים ויזואליים. בסוף הפוליטיאה יש מיתוס שמספר לנו על הגרלה שדרכה אנחנו מקבלים את האופי שלנו לפני שאנחנו נולדים ודרכה הופכים להיות האנשים שאנו היום.
המטרה המוצהרת של הפוליטיאה היא שהפעולה הצודקת תמיד עדיפה על פעולה לא צודקת. באופן מוצהר, הטקסט אינו פוליטי אלא עוסק במוסר ואתיקה.
חומר קריאה- הפוליטיאה/ אפלטון
סוקרטס מגיע לפיריאוס לפסטיבל דתי. הוא מגיע לביתו של פולמארכוס ומדבר עם אביו, קפאלוס.
הזיקנה
קפאלוס אומר שככל שהוא מזדקן הוא נהנה פחות מהנאות גופניות ונהנה יותר משיחות. הוא שמח להימלט מתאוות הגוף, בניגוד לזקנים אחרים. הוא אומר שהזקנה אינה הסיבה לתלונות על הזקנה ובריחת התאוות, אלא אופי האנשים, שכן אם הם מתוקנים ונוחים, הזקנה לא תכבד עליהם, ומי שאינו כך, גם נעוריו וגם זקנתו יהיו קשים.
הון
סוקרטס אומר שהממון של קפאלוס הוא זה שעוזר לו לעבור את הזקנה, אבל קפאלוס אומר שצריך להיות גם עשיר וגם הגון, שכן הזקנה תכביד על אדם עשיר ולא הגון. קפאלוס ירש את הונו והגדיל אותו מעט. סוקרטס אומר שמי שמרוויח את הונו מעריך אותו יותר ממי שקיבל אותו, שלא אוהבים את הונם.
השימוש הטוב ביותר להון- כשמזדקנים ומתקרבים למוות מתחילים לדאוג בגלל המיתוסים ומתחילים לחשוש שמא עשינו עוול לאחרים. מי שחי את חייו בצדקה ובחסידות לא ידאג כשיתקרב למותו. הממון של הצדיק עוזר לו בלהחזיר חובות ולהקריב קורבנות, ולכן יפחד פחות למות, וזהו השימוש הטוב ביותר לממון לפי קפאלוס.
צדקה
סוקרטס אומר שהצדקה היא אמירת האמת והחזרת דברים שהושאלו. זה לא צודק להחזיר לידיד משהו אם זה מזיק לו (כלי דין כשהוא בטירוף דעת), או לאויב משהו שמיטיב עמו, לכן ההגדרה מחודדת ללהשיב לכל אחד את הראוי לו- להיטיב עם הידידים ולהרע עם האויבים. הצדיק יכול לעזור לידידיו בלעמוד לידם במלחמה ולהזיק לאויבים בלהילחם בהם.
הצדקה טובה גם בזמן שלום, כי היא מועילה בשותפות בענייני הפקדת ושמירת כספים ודברים שאין להם שימוש. מה החשיבות של הצדקה אם היא משמשת רק בעניינים חסרי שימוש?
נקודה נוספת היא שמי שכוחו יפה לשמור על דבר מה, הוא טוב גם בלגנוב את אותו הדבר, ויוצא מכך שהצדיק טוב בלשמור על כסף, וגם לגנוב אותו. לכן, הצדקה היא אומנות של גניבה לתועלת הידידים ולנזק האויבים.
אם אומרים שידיד הוא מי שנראה הגון, והידידים שלך רעים שנראים כהגונים ואויביך טובים שלא נראים כהגונים, יכול להיות שתרע לצדיקים ותעזור לרשעים. לכן, ההגדרה של צדיק צריכה להיות מי שנראה הגון והוא אכן כזה באמת, כך שידיד הוא הטוב ואויב הוא הרשע. לכן, צדק הוא להיטיב עם ידיד טוב ולהרע עם אויב שהוא רע.
אם סוס שניזוק הוא גרוע יותר מבחינת סגולת הסוסים, וכך גם עם כלבים, אז אדם שניזוק הוא רע יותר מבחינת סגולת האנושיות, שהיא הצדקה, כך יוצא שמי שניזוק יהיה רשע יותר, אך לא ייתכן שהצדיק יעשה אנשים לרשעים, לכן האמרה שהצדיק גומל לכל אחד כפי שמגיע לו היא לא נכונה.
כאן תראסימאכוס נכנס לשיחה וטוען שהצדק הוא תועלתו של מי שחזק יותר. החזק יותר הוא השלטון בכל מדינה, שקובע את החוקים שמגדירים את הצדק, ולכן צדק הוא תועלת השלטון הקיים. אם השלטון לפעמים מחוקק חוקים לא טובים, וגם הם מוגדרים כצדק, וחייבים לקיים אותם, אז צדק יכול להיות גם נזק לשלטון הקיים. לכן, פולימארכוס טוען שב"תועלתו של החזק" הכוונה למה שהחזק רואה בו את תועלתו, אבל תראסימאכוס אומר שאנחנו אומרים שגם רופאים טועים, אך למעשה, אף אומן אינו טועה, כי האומנות מושלמת אם היא נכונה. האומנות לא מבקשת תועלת לעצמה, אלא לדבר שהיא אומנותו, כמו שהסייוס מבקש תועלת הסוסים והרפואה מבקשת תועלת לגוף. כך אומנות המושל תבקש את תועלת החלש ממנו שבו הוא שולט.
