תגובת הנגד הסופיסטית לרעיון ש(1)יש פער בין האמת עצמה לאיך שאנחנו רואים אותה, וש(2)כדי להכיר את האמת יש להשתמש בשכל ובשפה, כדי להכפיף את השפה והדיבור לכמה עקרונות מכוונים (כמו לוגיקה), נוכל להגיע לאמת שלא נוכל להגיע אליה דרך החושים או הניסיון:
אין שום דבר מעבר לתופעות- אם יש סתירות או ניגודים, זה בגלל שאין אמת שעומדת מאחורי התופעות. הדרך בה אנו תופסים את העולם היא חלק אינטגרלי מהעולם עצמו. אין שום פער בין להיראות ולראות (פרוטגורס). האדם הוא המדד לכל הדברים.
גורגיאס- שמלכתחילה הדיבור הוא לא חלק מהדרך להכיר את האמת, גם דיבור מקצועי. הדיבור פונה למה שאנחנו רוצים להאמין בו ותו לו.
אנטיפון- יש אמת טבעית, המוצגת ע"י הטבע, אולם תחום בצדק בו חשבנו שיש אמת, הוא קונבנציונאלי לחלוטין. כדי לדעת מה טוב, צריך להביט רק בקריטריונים הטבעיים, ולשכוח מהרעיון שיכולים להיות קריטריונים פנימיים לצדק שיכולים להגיד לנו מה טוב לנו.
סוקרטס- מאמין שאפשר להגיע דרך השפה לאמת. הוא מתמקד בפאן האתי- תכונות המצוינות האנושית כגון צדק, אומץ, אושר וכו'.
אפלטון אפולוגיה
ההאשמה העתיקה: "שהנה ישנו אחד סוקרטס, איש חכם, החושב על אשר בשמיים וחוקר את כל אשר מתחת לאדמה, והופך את הטענה הנחותה לחזקה יותר."
זו האשמה כללית לגבי סופיסטים. באתונה היה איסור לחקור את הטבע יותר מדי, כדי לא לכפור בקיום האלים.
חירופון הלך לנביאה מדלפי שאמרה לו שאין איש חכם מסוקרטס. סוקרטס הופתע כי הוא חשב שהוא לא חכם, לכן הוא הפך למשימת חייו לגלות למה התכוון בכך האל. הוא הלך לפוליטיקאים ושאל אותם שאלות לגבי שאלות שהם אמורים להיות מומחים בהם, לאחר מכן למשוררים ואז לסנדלרים ונגרים. הוא גילה שמצד אחד, אף אחד לא אמר שהוא לא מבין בדברים האתיים, ומצד שני אף אחד לא הצליח לתת דין וחשבון לגבי אותם הדברים. רוב בני האדם לא אוהבים שאומרים להם שהם לא מבינים במה שהם אמורים להיות מומחים לגביהם, אז סוקרטס טען שהוא יצר לעצמו דימוי שלילי בכך שהפריך עמדות של מומחים לגבי אומץ, צדק, נדיבות וכו', ולכן הוא מואשם.
ההאשמה השניה: "סוקרטס עושה עוול באשר הוא מקלקל את הצעירים ואיננו מאמין באלים שבהם מאמינה המדינה, אלא במעשים דימוניים שונים וחדשים"
סוקרטס אומר שאם מאמינים במעשים דמוניים זה אומר שמאמינים דימוניים, שהם אלים או בני-אלים, לכן אם מאמינים במעשים דימוניים בהכרח מאמינים באלים. לגבי האשמת מילטוס של קלקול הצעירים. הוא שואל שאם הוא מקלקל, מי משפר? מילטוס, כדי לנסות לא להעליב את קהל השופטים ואת האתונאים, הוא עונה לשאלותיו של סוקרטס שאכן כל האתונאים משפרים את הצעירים, אך זה לא הגיוני, כי כמו שלא כל אחד יכול לשפר סוסים, אלא רק מומחים, כך רק בני אדם בעלי ידע מקביל לסייסים יוכלו לשפר את הנוער, אך למעשה, אין אנשים כאלה, כי מילטוס אמר שכולם משפרים את האתונאים הצעירים חוץ מסוקרטס, וזה לא סביר. העובדה שאין אנשים שהמקצוע שלהם הוא לשפר את הנוער, זה לא אומר שאין מה לשפר, אלא זה מצב אנאלוגי למצב בו יש בעיר סוסים ואין סייסים שישפרו אותם. כמו כן, זה שאין מומחים לשיפור בני-אדם, אומר שאין מה לשפר, ואכן כולם בעיר מתווכחים על מושגים כמו צדק, ולכן אי אפשר לקלקל מישהו מבחינת הצדק שבו, כי אין צדק אחיד.
סוקרטס אומר שהוא לא יפסיק להסתובב בעיר ולחקור אנשים לגבי שאלות אתיות. אכפת לו מהמצוינות האנושית של כל אחד מהאנשים בעיר, ולשם כך הוא בוחן את האזרחים כדי לראות אם יש בהם סגולה טובה. הבחינה היא שאילת שאלות, וכך אבל זה מוזר (ראי ביקורות על כל נקודה לאחריה) משום שלמעשה סוקרטס טוען ש:
- אם לאדם יש תכונה טובה, הוא בהכרח יידע לתת עליה דין וחשבון קוהרנטי- ביקורת: אך לא תמיד אדם נדיב יידע לתת דין וחשבון קוהרנטי לגבי מה זה נדיבות.
- אם לאדם יש את הידע לגבי תכונה טובה, הוא בהכרח יפעל לפיו ובהכרח תהיה לו את התכונה הטובה- ביקורת: זה אומר שהידע לגבי הסגולה הטובה הוא תנאי הכרחי לכך שתהיה עם הסגולה הטובה, אך יש לנו גם צד לא רציונאלי. אנחנו יכולים לדעת שנכון לעשות משהו, ועדיין לעשות משהו אחר.
זהו האינטלקטואליזם הסוקרטי– אם משהו יודע משהו, הוא יפעל לפיו.





