פרוטאגורס (מתוך התאיטטוס של אפלטון)
מתוך התאיטטוס של אפלטון (152a-b):
"הוא אומר, 'האדם הוא המידה לכל הדברים: לאלה שהינם שהינם ולאלה שאינם שאינם'."
"האם לא אמר משהו כגון זה: כפי שדברים מסוימים נראים לי כך הם בשבילי, וכפי שהם נראים לך, כך הם בשבילך, ואתה אדם וגם אני?"
"לעיתים כאשר נושבת אותה רוח, אחד מאיתנו רועד והשני לא? ואחד מאוד והשני מעט? האם נאמר שהרוח כשהיא לעצמה קרה או אינה קרה? או שנלך בעקבות פרוטגוראס ונאמר שלזה שרועד היא קרה ולזה שלא היא אינה קרה?"
פרוטגורס אומר שהאדם הוא המידה לאיך שהדברים הינם.
דמוקריטוס אומר שאנשים רואים דברים בצורות שונות. הוא אומר שיש את העולם של כל אחד מאתנו, ואת העולם האמיתי שהוא עולם החקירה. זה מעיד על זה שאין דבר כמו הקור של הרוח, היא קרה למי שתופס אותה כקרה וחמה למי שתופס אותה כחמה. לאובייקטים אין תכונות משלהם שאנו יכולים לגלות, האמת תלויה בתפיסה של האדם שתופס את האובייקט, איך הוא תופס את הדבר. אין משמעות ללהגיד שהאדם הוא המידה, כי חוסר הסכמה לא מעיד על זה שיש אמת שצריך לגלות, אלא מעיד על כך שהתופעות שונות לכל אחד. ההיראות של הדברים הם מה שמכונן את התכונות. ההיראות של הדברים היא האופן שהינם באמת. אין דבר שצריך לפנות אליו חוץ מהתפיסה שלנו, לכן אין משמעות לחוסר הסכמה של אנשים, כי כל אחד תופס זאת בצורה שונה. זה שמישהו אומר שהרוח קרה ומישהו אומר שהרוח חמה זו לא סתירה, כי לאחד היא קרה ולשני היא חמה ושניהם אמת. למעשה, מה שהם אומרים זה "לי הרוח קרה" ו"לי הרוח חמה".
התנגדויות אפשריות:
- לא הרוב הוא זה שקובע את האמת, לכן זה שיש מעט משוגעים שרואים דברים שלא משוגעים לא רואים, זה לא אומר שאחד מהם רואה יותר את האמת. למשל, קיימת דוגמת היין שמתוק לבריא ומר לחולה, פרוטגוראס אומר שזה שרוב האנשים בריאים לא אומר שזה המדד האמיתי למצב שבו אדם חוזה את האמת. אין סיבה שהרוב יהיה הסטנדרט.
- אפשר לנסות להשתמש בלוגיקה כדי למצוא את האמת.
פרוטאגורס היה אומר שבעזרת הכלים הלוגיים הוא יכול להוכיח דבר והיפוכו. יכול להיות שדיבור לא באמת נועד לגלות את האמת. הוא נראה כמו משהו שמגלה דברים חדשים, אבל הוא לא.
ההיגיון האנושי:
מתוך דיוגנס לארטיוס, ספר 9
פרוטגוראס אמר שיכולים להיות לגבי כל דבר שני טיעונים מנוגדים.
גורגיאס מלאונטיני
גורגיאס (אודות מה שאינו, מתוך סקסטוס, נגד המורים)
"בחיבורו אודות מה שאינו או אודות הטבע הוא ביסס ברצף הגיוני שלושה עקרונות: הראשון הוא ששום דבר הינו, השני שגם אם הינו, הוא בלתי נתפס לאדם, והשלישי שגם אם הוא נתפס, הוא אינו יכול להיות מבוטא ומבואר לאחרים."
גורגיאס מוכיח ש:
- גורגיאס הוא אינו.
- גם אם הוא הינו, אי אפשר לחשוב אותו.
- גם אם אפשר לחשוב עליו, אי אפשר לדבר אותו.
לכן, הדיבור לא יכול לתפוס את מה שהינו.
גורגיאס בשבחי הלנה:
הוא מדגים את יכולותיו הרטוריות בהגנה על הלנה מטרויה. הלנה מטרויה הגיע מספרטה בדרכים עקלקלות וידועות לשמצה. היא הייתה אשתו של המלך ואורחיו של המלך לקחו את אשתו (לא ברור איך) והיא מגיעה לטרויה. אחרי עשר שנים טרויה נהרסת בעקבות מלחמה בגלל הלנה.
יש ארבע אפשרויות להגנה עליה:
- זה היה רצון האלים- האדם חלש וכפוף לרצון האלים, ולכן אין מה להאשים אותה.
- פריס חטף אותה- ולכן אין מה להאשים אותה בזה שחטפו אותה.
- פריס שכנע אותה בדיבור- אין מה להאשים אותה (רוב החיבור).
- היא הוכתה בארוס- התאהבה בו, ועל כך אי אפשר להאשים אותה.
גורגיאס אומר שאין הבדל בין כפייה בכוח לשכנוע. אם עד כה חשבנו שדיבור זה הדרך להגיע לאמת ושזו דרך מנוגדת לכוח, הוא מראה לנו שאין הבדל בין דיבור לכוח.
"וגם אם הדיבור הוא ששכנע אותה ורימה את נפשה אין קושי לסנגר עליה ולטהר אותה מאשמה באופן שכזה: הדיבור הוא שליט גדול- ע"י הדיבור ניתן להפעיל אנשים: לשים קץ לפחד, לגרום לשמחה, לפחד, לסלק ייסורים, ליצור חדווה ולהרבות חמלה. גם האלים יכולים לעשות זאת.
הדיבור מפעיל אנשים כמו בובות דבר הרגשות. הגורמים הללו קטנים ובלתי נראים ומי שמקשיב לא יכול למנוע את זה, הוא חסר אונים מול המדבר.
"הן מני נוסחאות מקודשות יוצרות הנאה ומגרשות צער. נוסחה שכזאת בכוחה לגייס את הסברה שבנפש, להקסימה, לשכנע אותה ולשנותה בכשפיה."
"ואכן רבים שכנעו ומשכנעים רבים, בעניינים רבים, על ידי שקרים שבדו. שהרי אילו היו כל בני האדם מסוגלים בכל עניין לזכור את עובדות העבר, לדעת את עובדות ההווה, ולחזות את עובדות העתיד, לא היה כוחו של הדיבור גדול כפי שהוא עתה. אלא שבמציאות הוא פועל על יצורים שאין בכוחם לזכור את העבר, לצפות בהווה ולנבא את העתיד, ופעולתו נעשית ללא קושי. לכן ברוב הנושאים רוב בני האדם לוקחים את הסברה כיועץ לנפשותיהם. אבל הסברה, כיוון שהיא מכשילה ורופסת, משליכה את המשתמשים בה לחיקן של הצלחות מכשילות ורופסות"
כדי שבני אדם יפעלו כמו שצריך, הם צריכים לזכור מה שהיה בעבר, להבין מה קורה עכשיו ולדעת מה יקרה בעתיד. הם לא יכולים לעשות את זה וכדי להתגבר על המגבלות ההכרתיות הם משתמשים אוטומאטית בסברות.
הדיבור הוא הכלי שבו אנו משתמשים כדי לעשות מניפולציות על העזרים, הסברות, שכבני אדם אנו תמיד משתמשים בהם (דיבור זה לא סתם דיבור, אלא דיבור מיומן).
"זאת ניתן ללמוד ראשית מדברי המטאורולוגים שתוך כדי ביטול סברות ויצירת סברות חדשות מזמנים לנגד העיניים הסוברות דברים מפוקפקים וערטילאיים. שנית מנאומי המתמודדים בבתי המשפט, שבהם מתגלה אותו כוח כפייה, כשנאום (לוגוס) אחד, שנכתב במומחיות, מקסים ומשכנע את ההמון, ואפילו בטענות שקר. שלישית, מויכוחי הפילוסופים שבהם מופגן כושרה של זריזות המחשבה לשנות על נקלה אמונה המבוססת על הסברה"
המטאורולוגים משכנעים אתכם בדיבור שהאורות הקטנים בשמיים זזים במהירות אדירה. כולם יודעים שבסופו של דבר שכנוע הוא לא ערובה לאמת. גם בבית המשפט ברור שלפעמים גם דיבור שנראה הגיוני לא עובד על היגיון אלא על רגישות אסתטית שממנה אנו מוקסמים, כמו הלנה. הדיבור האלוהי כופה עלינו כוח על ידי יופי.
פילוסופים הם טובים בלשלוף טיעונים וכך הם סותרים את הטיעונים של אחרים. גורגיאס אומר שזו מיומנות של זריזות. יש משהו ביכולת לשלוף מהר ולסתור את דבריו של אחר שגורם לך להאמין בטיעון הסותר, אבל העובדה שהוא הגיע מהר לא אומר שזו האמת, אלא רק טיעון שבא מהר ואם תחשוב עליו שעות יכול להיות שתבין שזה לא האמת.
"ולכוח הדיבור כשהוא חל על סדרי הנפש עיקרון דומה לזה של פעולת הסמים על טבע הגוף. כשם שסמים מסוימים מסלקים מן הגוף לחות מסוימת, וסמים אחרים – לחות אחרת, והם יכולים לשים קץ או למחלה או לחיים, כך גם דיבורים יכולים – אלה לייסר, אלה לענג ואלה להחריד, אלה לחזק את לב המקשיבים, ואלה לסמם את הנפש ולכשפה באמצעות שכנוע נלוז"
הרעיון כאן הוא שיש לנו מוטיבציות שמתרחשות בנפש שמניעות אותנו. הדיבור הוא כלי שאנו גורמים לאנשים לחשוב דברים ואף להרגיש דברים. הרגש הוא מה שמזיז אותנו. הרטוריקן הוא זה שמניע את הרגש שלנו וגורם לנו לפעול כרצונו.
"אם ארוס הוא זה שגרם לכל המעשים האלה, אין קושי להראות שאינה אחראית לחטא שמייחסים לה… מבעד לראיה הנפש מתרשמת גם כן על פי הנסיבות. לדוגמה, כשרואים בעיניים כלי מלחמה מנחושת וברזל, ציוד להגנה ולרגימה, הנפש נתפסת לחרדה ונרעשת, עד שלעיתים אנשים נמלטים בבעתה מן הסכנה הנשקפת בעתיד… המשמעות הקפדנית שעל פי החוק נדחקת מחמת הפחד שנוצר באותה ראיה, הגורמת לכך שמזלזלים בנאה בעיני החוק ובטוב הנקנה בניצחון."
אנו מכירים אנשים שבלי לחוות כאב, אלא רק על ידיד רשמים של ראייה והתרשמות של הנפש, פעלו בניגוד למה שהם יודעים שנכון, כמו במלחמה שאנשים בורחים משמע הקולות של האויב. גורגיאס לוקח את הדבר הרע באדם והופך אותו לנורמה. כמו גם כשיש יופי, אתה רוצה לגעת בו בניגוד להיגיון גורגיאס אומר שבני אדם לא יכולים להילחם נגד היופי, נגד מה שהם מרגישים, וגם לא נגד דיבור, כי דיבור שבנוי כמו שצריך מעורר בנו את התשוקות והופך למי שמחזיק אותו לסוג של אל בין בני אדם.
אם אנחנו מאמינים לו, הוא שכנע אותנו בצורות לא רציונאליות. מה אנחנו אמורים לעשות עם זה? האם זה באמת נכון? אם הוא שכנע אותנו באמצעות ערך אסתטי, אנחנו לא אמורים להאמין למה שעומד מאחורי היופי בדיבור וברטוריקה שלו. יש כאן סימן שאלה בסוף.
גורגיאס אומר שהדיבור הוא כלי שבאמצעותו אנחנו כופים את רצוננו על אנשים אחרים, ולא כלי להגיע לאמת.
