חתך של כנסייה ארמנית טיפוסית הוא צורת צלב, ובאמצע כמעט תמיד יהיה מבנה משושה וכיפה מחודדת. החצ'קרים, צלבי האבן, מתחילים במאות השביעית שמינית, עם תחילת הכיבוש המוסלמי. בנוסף, באותה תקופה מתפתח ה-GAVIT – אולם כניסה לכנסייה. לפני הכניסה לכנסייה יש חצר פנימית מקורה. האולם הזה משמש גם לקבורה של אנשי הדת ואנשים חשובים.
אשוט השלישי, שהקים את ANI, ואשתו היו פטרונים של האיזור של צפון ארמניה ובנו סביב המאה העשירית את הכנסיות ב-HAGHAPAT. הכנסייה הגיאורגית שהייתה תחת הכנסייה הארמנית, באותה תקופה מתנתקת מהארמנים ומתחברת לכנסייה האורתודוכסית הביזנטית.
גריגור נרקצי מהמנזר NAREK, סופר חשוב שכותב באיזור אגם וואן תחת השליטה של גגיק. הוא כותב באופן מאוד מיסטי. הוא נזיר אך הוא כותב טקסטים מיסטיים ורוחניים, כותב שירי אהבה לאל, כותב פירוש לשיר השירים, כתב את ספר הקינות שלו וספר שנקרא "מדברים על האל ממעמקי הלב".
כותב בולט נוסף הוא גריגור מגיסטרוס, שכתב בשפה גבוהה ובסגנון יוצא דופן. הוא כתב ספר דקדוק שבו החליט שהוא משנה את השפה הארמנית. בשפה הארמנית אין זכר ונקבה. הוא החליט להכניס את העניין של זכר ונקבה, גם שמות עצם שיקבלו צורת זכר או נקבה. הוא החליט שעל פי האות האחרונה של שם העצם ייקבע אם מדובר בזכר, נקבה או נירטלי. אם היא זוגית זה יהיה נקבה, אי זוגית יהיה זכר ואם זה מספר ראשוני זה יהיה ניטרלי. ההצעה שלו לא התקבלה.
הוא כתב מחדש את התנ"ך בסגנון הקוראן, בשפה הארמנית. הוא רצה להראות שגם הם יכולים לייצר מסמך בסגנון הקוראני.
במסורת הארמנית, בגלל שיטת הנחררים, המלך לא נחשב כשליט אבוסלוטי, אלא הוא ראשון בין שווים. הוא נציג המשפחה ממנה באים המלכים. לכן יש מלך אבל לא מתייחסים אליו כבעל מעמד נישא מעם.
בתחילת המאה ה-11, יש שלטון יחסית יציב ולפעמים פחות. הערבים שולחים שליחים מטעמם לעיתים, על מנת לחזק את שליטתם. היו בתוך ארמניה בין המשפחות ובתוך המשפחות מרידות. עם זאת, בתוך כך יש הרבה מאוד אומנות ויצירה ספרותית. בנוסף מתקיים מסחר פורה בין שני החלקים של ארמניה.
לסיכום, במאות ה-10 וה-11 שלטה בארמניה בעיקר משפחת בגרטוני שבתוך התקופה הזו יש תקופה קצרה ששלטה משפחת ארצוני. למרות שהתקופה הזו הייתה תקופה קשה היא הייתה תקופה של פריחה כי נוצרה רשת של מסחר ולכן היו משאבים. כשיש משאבים יכלו להשקיע אותם באומנות, בנייה, ועוד. במאות ה-9 עד המאה ה-11 לפעמים יש שלטון עצמאי בארמניה ולפעמים פחות, כי הערבים מביאים מישהו מטעמם שיפקח על השליט הארמני המקומי ויכתיר מישהו כזה או אחר ויפעל לצדו. לא היה מלך כל יכול בארמניה, אבל יחד עם זאת, יש הרבה יצירה, אומנות, ספרות ובעיקר בזכות רשת המסחר שמתפתח בין ארמניה תחת המוסלמים לבין ארמניה תחת הביזנטים. בגלל שהביזנטים ממערב מבינים שדברים לא טובים קורים באזור הזה הם מגיעים לתוך ארמניה ורוצים לבלום את הכוחות שמגיעים ממזרח. זה קורה במאה ה-11.
בחלק השני של תקופת הכיבוש הערבי, לעומת החלק הראשון שהתאפיין בשליטה ערבית צמודה ומישהו שהוגדר כמלך, העניינים מתהפכים. נוצרת מחדש מלוכה בארמניה, לאחר שהופסקה בסוף שושלת ארשקוני ב-428 לספירה.
המלך אשוט הראשון מצליח לקבל כתר גם מהערבים וגם מהביזנטים. הוא מלך ארמניה, למרות שהוא תחת הערבים והביזנטים. בתוך שושלת המלוכה יש אינטריגות בתוך המשפחה.
בתקופה הזו, למרות כל התהפוכות יש יצירה של אומנות, ספרות, כתבי יד נוצרים וכנסיות נבנות. לקראת סוף התקופה הזו המלכים מבית בגרטוני (ספציפית, אשוט השלישי) בונים את עיר הבירה המפוארת שלהם ANI, עם כנסיות ענק. הארכיטקט שתכנן את הכנסיות – טרדט, נעשה כל כך מפורסם במרחב הזה שאחרי זה הזמינו אותו הביזנטים כדי לשפץ את האיה סופיה באיסטנבול.
הכל משתנה כאשר מגיע כוח חדש – הסלג'וקים.
עד עכשיו דברנו על שני כיוונים משמעותיים של השפעה של כוחות. עד כה דיברנו על המערב הביזנטי והמזרח האיראני והערבי. במאה ה-11 דברים משתנים. ארמניה מחלוקת כבר מסוף המאה הרביעית בין ארמניה הגדולה תחת ההשפעה האיראנית ואחרי זה הערבית, וארמניה הקטנה שהיא חלק מהמרחב הביזנטי. במאה ה-11 מגיעים כוחות חדשים ממזרח – הסלג'וקים. הסלג'וקים הם שבטים ממוצא תורכמני שמגיעים ממרכז אסיה תוך קבלה שלהם את האסלאם. ההגעה של הסלג'וקים מלחיצה את הביזנטים. הביזנטים צריכים להחליט מה הם עושים.
הביזנטים חוששים מארמניה, הם לא בטוחים שהארמנים יישארו נאמנים לביזנטים. הם חוששים שהארמנים יבחרו לחבור לסלג'וקים.
הביזנטים מחליטים להוציא לפועל טרנספר של האוכלוסייה הארמנית בארמניה הקטנה וחלק מהגדולה, במטרה להרחיק אותם מהגבול. הם מפתים את הארמנים לעבור. הארמנים מבינים שהכוח החדש מגיע ושנוצר מצב בעייתי. הביזנטים פונים למה שנשאר מהמערכת של הנחררים ומציעים להם שאם יעברו לתוך השטח הביזנטי, איזור סבסטיה, יינתנו להם סמכויות שלטוניות, הם יזכו להיות מושלי ערים. בתחילת המאה ה-11 הם מפתים את האוכלוסייה הארמנית לעבור לכל מינים מקומות. חלק לכיוון מסופוטמיה הצפונית, חלק לכיוון קפדוקיה במרכז אנטוליה ולחלק מציעים משרות בכירות בקונסטנטינופול.
לאחר ריקון האיזור התכנון היה ליישב אוכלוסייה שנאמנה באופן מובהק לביזנטים. המהלך מצליח חלקית. הם מצליחים לרוקן את ארמניה מחלק גדולה של מה שנשאר ממשפחות האצולה, אבל לא מצליחים ליישב מחדש את ארמניה בתושבים ביזנטיים 'אסליים'.
חמש ממשפחות האצולה של אז מקבלות נחלות באיזור קליקיה, איזור בקרבת הים התיכון קרוב לגבול עם סוריה. הם מתיישבים באיזור הזה, כל אחד עם נחלתו. הביזנטים לא מצליחים ליישם את החצי השני של התכנית, להביא אוכלוסייה שלהם לתוך ארמניה. זאת, מכיוון שמדובר באיזור גבול מסוכן, עם הרים גבוהים, עם מזג אוויר לא ידידותי למי שרגיל לשבת בתוך אנטוליה. יצא שכל ארמניה התרוקנה מתושביה.





