דילמת אסירים היא הדגמה של בעיה פרדוקסאלית מתורת המשחקים, המתארת מצב בו התנהגות רציונלית של הפרטים אינה מביאה לתוצאה מיטבית עבור הכלל. בדילמת אסירים, שני אסירים שנחקרים תחת אשמת שוד, יכולים להחליט להלשין אחד על השני בחקירה או לשתוק. המצב האופטימלי והיעיל פארטו הוא ששניהם ישתפו פעולה וישתקו בחקירה, כי במקרה זה ישבו רק שנה אחת בכלא. במצב של
אחד שותק ואחד מלשין, השותק ישב חמש עשרה שנה בכלא והמלשין לא ישב כלל. במצב ששניהם ילשינו, שניהם ישבו עשר שנים בכלא. הבעיה העולה היא שבהינתן שכל אסיר שואף למקסם את תועלתו האישית ולהימנע מכמה שיותר שנים בכלא, עדיף תמיד לשני האסירים להלשין, כלומר קיים שיווי משקל נש במצב
הלא אופטימלי בו שניהם יושבים 10 שנים בכלא, בגלל חוסר יכולתם לשמור על הסכם שתיקה הדדית. מצב הטבע של הובס ניתן למידול על ידי דילמה אסירים, כיוון שגם בו פעולה רציונלית של מקסום התועלת והאינטרס האישי של הפרט תביא לתוצאה כוללת לא מיטבית. הובס טוען שבמצב הטבע, ללא מדינה המכוננת צדק, לכל אדם זכות טבעית לכל דבר שעשוי להועיל לשימור העצמי, מה שגורם לתחרות בלתי נמנעת על המשאבים לשימור עצמי. כיוון שהובס מניח שבני האדם שווים ושאין יחסי מרות טבעיים, נוצר קונפליקט בין האנשים. הקונפליקט גורם לחוסר אמון הדדי, כי אין ערבות לקניין הפרטי, ולכן אנשים ינקטו במכות מנע הדדיות כדי למנוע גזל הדדי, מה שיוביל למלחמת כל בכל. זהו מצב לא אופטימלי המקביל
להלשנה הדדית של שני האסירים, ולטענת הובס הדילמה תיפטר אם כל הצדדים יסכימו לגורם עם מונופול על כוח שיאכוף הסכמים, בדמות מדינה, שלמרות שהיא דורשת ויתור על חלק מהחירויות, הפרטים יגיעו
באמצעותה למצב כללי אופטימלי יותר.
.6 מהו הרצון הכללי לפי רוסו? במה הוא שונה מרצון הכל?
רוסו נעזר במושג הרצון הכללי באמנה החברתית שכתב על מנת להצדיק את הסמכות הפוליטית ולפייס בין הרעיון של חירות לבין רעיון של סמכות הריבון, קונפליקט שהוא מתאר במילים, "האדם נולד חופשי, ובכל מקום הוא כבול באזיקים." לפי רוסו, הרצון הכללי הוא הרצון של כל אחד ואחד מהפרטים בנפרד בכובעו כאזרח, ולא כאדם פרטי, מגיעים בתהליך התדיינותי ובקיזוז של רצונות הפרטיים, והוא שמאפשר הקמת חברה אזרחית. הרצון הכללי משותף לכל האזרחים ושואף לטובת הכלל, שהיא שימור המשותף והרווחה
של כולם יחד, והפרט מכפיף את עצמו רק אליו. בניגוד לרצון הכללי שמשקף את האינטרס המשותף, שתמיד ישר ומנוסח ללא שמות פרטיים, ושמבטא הדדיות שבה קידום האחר היא חלק מקידום טובת הפרט ושאיננו סוכם רצונות באופן תועלתני, רצון הכל הוא אגרגציית הרצונות הפרטיים והאינטרסים האישיים
והסקטוריאליים של אזרחי המדינה, כלומר מעין שלטון רוב, ורוסו שולל אותו כמקור הסמכות.
.7 מהי הסכימה של חרות שמציע מקקלום, וכיצד היא מבחינה בין תפיסות שונות של חרות?
מקקלום מציע סכימה של יחס תלת מקומי למושג החרות, ממנה ניתן להגיע לתפיסות שונות של חירות,
בניגוד להבחנה הדיכוטומית של ישעיהו ברלין לשני מושגים בלבד של חירות, שהם שלילית וחיובית. הסכימה של מקקלום מורכבת מהיכולת של סוכן P לעשות או להיות A בהעדר הגבלות ,C כאשר ניתן לתת זהות שונה לכל משתנה בסכימה, ולכן ההבחנה בין תפיסות שונות של חירות היא על ידי מתן ערכים שונים למשתנים ,P A ו .C ניתן להשתמש בסכימה של מקקלום כדי להבחין בין תפיסה חירות שלילית וחירות
חיובית, כך שבחירות השלילית P הוא הפועל האמפירי הממשי לעומת הפועל הרציונלי או האותנטי או המוסרי בחירות החיובית, C בשלילית הם מכשולים חיצוניים לעומת הגבלות שהם גם פנימיות, כמו
כפייתיות, אי רציונליות וחרדה בחירות החיובית, ו A בשלילית היא כל מטרה שהפועל יבחר בה, לעומת A
של חירות חיובית שהיא מטרות אמיתיות.
.8 מהו שיווי משקל רפלקטיבי?
שיווי משקל רפקלטיבי הוא כלי מתודולוגי בו השתמש ג'ון רולס בתיאוריית הצדק שלו, צדק כהוגנות. כלי זה הוא נקודת הסיום של המצב המקורי של רולס, כלומר לאחר שהסיקו באופן טבעי באמצעות שיפוטים
שקולים של הוגנות ובהסכמה רחבה, עקרונות צדק מהמצב המקורי, הנציגים יבחנו את עקרונות הצדק לפי האינטואציות המוסריות היסודיות שלהם, שהם השיפוטים השקולים שלהם לצדק. אם תהיה אי התאמה בין עקרונות הצדק והאינטואציות המוסריות, הנציגים ישנו את עקרונות הצדק כך שיתאימו לשיפוטי הצדק שלהם, ואז יחזרו וישנו בהתאם את המצב המקורי, כך שינביע את העקרונות החדשים. לאחר מכך הנציגים יבחנו את המצב המקורי שוב לאור השיפוטים השקולים שלהם להוגנות, אם צריך ישנו אותו, וכן גם את עקרונות הצדק הנובעים ממנו. התהליך ימשך עד שהנציגים יגיעו לשיווי משקל רפלקטיבי, בו הם יוכלו לקבוע שעקרונות הצדק שקיבלו הם צודקים כי הם נובעים מהמצב המקורי ותואמים לאינטואציות
והשיפוטים שלהם.
.9 נוזיק מבחין בין עקרונות צדק היסטוריים לעקרונות תוצאה-סופית. באיזה מובן תורת הזכאות של נוזיק היא
היסטורית? מדוע זה נתפס בהיני נוזיק כיתרון?
נוזיק מבחין בין עקרונות צדק היסטוריים לבין עקרונות תוצאה סופית על מנת לבקר תפיסות צדק חלוקתי המבקשות לקבוע כללים א-פריוריים לחלוקה סופית של הטובין, כמו בשוויונאות של רולס. נוזיק טוען שתיאוריות אלה מתייחסות לכמות הטובין הסופית בחברה במנותק מהתהליך שהוביל להיווצרותם. תורת
הזכאות של נוזיק טוענת שבשאלות חלוקה, לשיקולים היסטוריים יש ערך מכריע, שכן מצב צודק אינו נשפט לפי תוצאתו הסופית, אלא הוא נמדד בכך שהוא התחיל מחלוקה צודקת, ולאחריה התבצעו רק צעדים
צודקים, שהם צדק ברכישה (המבוסס על תיאוריית הרכישה של לוק,) צדק בהעברה (בהסכמה הדדית) וצדק מתקן (תיקון של עוול היסטורי.) מכיוון שתיאוריה זו מקפידה על בחינת ישום עקרונות אלו לאורך
ההיסטוריה של חלוקת הטובין, היא מוגדרת כתיאוריה היסטורית. ניתן לומר כי זוהי תפיסה דאונטולוגית, אשר טוענת כי הצדק צריך לבוא לידי ביטוי בכך שכל מעשה שגרם לתוצאת החלוקה הסופית נעשה בהתאם לכללים צודקים (הסכמה חופשית של הצדדים.) היתרון המרכזי בתיאוריה של נוזיק להיותה
היסטורית, הוא שהיא לא לוקחת כמובן מאליו את קיומם של הטובין הראשוניים, אלא מבינה שכסך לא נפל מהשמיים והוא פרי עבודתם של אנשים שמגיע להם להנות מגמול מעבודתם. עצם השמירה על זכות הקניין כערך מקודש מהווה תמריץ לאנשים לייצר עוד טובין, שכן הם אלה שייהנו ממנו. בנוסף, תורת הזכאות של נוזיק אינה מגדירה דפוס חלוקה מסוים כצודק, ובכך היא מאפשרת לאנשים חופש מירבי לצבור רכוש, כל
עוד עשו זאת בהתאם לתיאוריה.
.10 מהי בעיית טעמים יקרים וכיצד היא משמשת את דבורקין בדחיית רעיון השוויון ברווחה?
בעיית הטעמים היקרים הינה בעיה שבה השתמש דבורקין בכדי לשלול את תפיסת השוויון הדואגת לחלוקת רווחה באופן שווה. דבורקין מתאר אדם שהוא מעין מפלצת תועלת, כלומר בעל רציות רבות שמימושן דורש משאבים רבים, כמו קוויאר וטיסות לחו"ל, על מנת להגיע לרמת רווחה שאדם בעל פונקציית תועלת רגילה וטעמים זולים היה מגיע אליה באמצעות הרבה פחות משאבים. לכך יכולה להיות דוגמא נגדית, של אדם בעל טעמים זולים מהממוצע, שמפתח יום אחד טעמים יקרים יותר, אך עדיין פחות מהממוצע. עולה
השאלה האם יש לפצות את בעל הטעמים היקרים, כמו את בעל הטעמים שהתייקרו. הרעיון של שוויון ברווחה גורס שיש לפצות, ולכן לדעת דבורקין זה רעיון לא קוהרנטי ולא ראוי, ורווחה היא לא הטובין שצריך
להשוות בכדי ליצור צדק חלוקתי, ויש לשאוף למימוש כלשהו של שוויון במשאבים.
